התמודדות עם רגשות מהעבר../images/Emo122.gif
עברו כמעט שלושה חודשים מאז אלון. וכבר כמעט חודש שאני והשקסי שלי יוצאים. ועדיין, לפעמים- במיוחד כשהם יושבים קרוב זה לזה, אני חוזרת לעבר- אותן הרגשות- הפרפרים בבטן, השמחה המתפרצת- הכול בגלל אלון. ואז אני מסתכלת על המתופף שלי- ואני יודעת- אני אוהבת אותו! לא מאוהבת, לא דלוקה- אוהבת מכל הנשמה. אז למה אני ממשיכה לחשוב על אלון? למה אני גורמת לעצמי להרגיש בוגדת? אני עוצמת את העיניים בחוזקה ומנסה להדחיק את הרגשות. ואז הקול של אלון מצמרר לי את כל הגוף- "תגידי, שתית היום? את שיכורה?" אני? לא.. יותר נכון.. כן.. שתיתי שוט של וודקה.. אבל שיכורה? נעע.. סתם עייפה.. שיקרתי. אני לא סתם עייפה. אני עצובה. ולא כי לא טוב לי בחיים- אני לא מתלוננת על מה שנתנו לי החיים- הם נתנו לי אמא ואבא, אחות קטנה, חבר מדהים, הרבה חברים וחברות, נתנו לי אוכל, בגדים, צחוק, חיוכים, נסיעות, מוזיקה.. נתנו הרבה.. ואני היא זו שגורמת לצרות. מכניסה את עצמה לסרטים מ*דיינים. למה? ואז אני מסתכלת בחזרה על המתופף שלי ומרגישה כאילו בגדתי בו- לא פיזית- בגידה נפשית- כזו שהוא לא מודע לה- ורק אני מכרסמת את עצמי במלוא המרץ- בכל מקום אפשרי. קשה לי עם זה. היום בארבע לפנות בוקר ישבתי עם השקסי שלי על קצה של גשר- מעל כביש ריק. הרוח נישבה לי בחוזקה בפנים והיה קר. רק המגע החם והאוהב שלו- נתן לי את הביטחון. ישבנו שם ולרגע זה הזכיר לי את הספר "התפסן בשדה השיפון"- התחושות כשקראתי אותו לראשונה לפני שנה. רציתי להתנפץ למטה. רציתי להרגיש את המוות. זה מגיע לי- אני יושבת פה איתו כאילו כלום לא קרה, רק שלפני זה דיברתי עם אלון בטלפון, איחלתי לו מזל טוב ליומולדת, צחקתי איתו, עליו ועל עצמי. אוף! אני לא יודעת לאן לדחוף את עצמי- מצד אחד אני מבינה שזה לגיטימי לחזור לעבר, קשה להרפות מרגשות כאלו- אהבה ראשונה. אבל עדיין, אני מחוייבת לשקסי שלי- אני שלו והוא שלי. זה לא בסדר לחלוק את הרגשות שלי גם לו וגם לשני. אז עכשיו, אני תוהה, האם כדאי לי לשתף את החבר? האם כדאי לי לתת לו לדעת על כל מה שעובר לי בראש? להעמיד את הקשר שלנו בסימן שאלה? אני לא חושבת, אבל עדיין.. אולי זה עדיף לו- שאני לא אפגע בו עם השגעונות שלי והיציאות שלי.. מה אני אעשה עם עצמי?
עברו כמעט שלושה חודשים מאז אלון. וכבר כמעט חודש שאני והשקסי שלי יוצאים. ועדיין, לפעמים- במיוחד כשהם יושבים קרוב זה לזה, אני חוזרת לעבר- אותן הרגשות- הפרפרים בבטן, השמחה המתפרצת- הכול בגלל אלון. ואז אני מסתכלת על המתופף שלי- ואני יודעת- אני אוהבת אותו! לא מאוהבת, לא דלוקה- אוהבת מכל הנשמה. אז למה אני ממשיכה לחשוב על אלון? למה אני גורמת לעצמי להרגיש בוגדת? אני עוצמת את העיניים בחוזקה ומנסה להדחיק את הרגשות. ואז הקול של אלון מצמרר לי את כל הגוף- "תגידי, שתית היום? את שיכורה?" אני? לא.. יותר נכון.. כן.. שתיתי שוט של וודקה.. אבל שיכורה? נעע.. סתם עייפה.. שיקרתי. אני לא סתם עייפה. אני עצובה. ולא כי לא טוב לי בחיים- אני לא מתלוננת על מה שנתנו לי החיים- הם נתנו לי אמא ואבא, אחות קטנה, חבר מדהים, הרבה חברים וחברות, נתנו לי אוכל, בגדים, צחוק, חיוכים, נסיעות, מוזיקה.. נתנו הרבה.. ואני היא זו שגורמת לצרות. מכניסה את עצמה לסרטים מ*דיינים. למה? ואז אני מסתכלת בחזרה על המתופף שלי ומרגישה כאילו בגדתי בו- לא פיזית- בגידה נפשית- כזו שהוא לא מודע לה- ורק אני מכרסמת את עצמי במלוא המרץ- בכל מקום אפשרי. קשה לי עם זה. היום בארבע לפנות בוקר ישבתי עם השקסי שלי על קצה של גשר- מעל כביש ריק. הרוח נישבה לי בחוזקה בפנים והיה קר. רק המגע החם והאוהב שלו- נתן לי את הביטחון. ישבנו שם ולרגע זה הזכיר לי את הספר "התפסן בשדה השיפון"- התחושות כשקראתי אותו לראשונה לפני שנה. רציתי להתנפץ למטה. רציתי להרגיש את המוות. זה מגיע לי- אני יושבת פה איתו כאילו כלום לא קרה, רק שלפני זה דיברתי עם אלון בטלפון, איחלתי לו מזל טוב ליומולדת, צחקתי איתו, עליו ועל עצמי. אוף! אני לא יודעת לאן לדחוף את עצמי- מצד אחד אני מבינה שזה לגיטימי לחזור לעבר, קשה להרפות מרגשות כאלו- אהבה ראשונה. אבל עדיין, אני מחוייבת לשקסי שלי- אני שלו והוא שלי. זה לא בסדר לחלוק את הרגשות שלי גם לו וגם לשני. אז עכשיו, אני תוהה, האם כדאי לי לשתף את החבר? האם כדאי לי לתת לו לדעת על כל מה שעובר לי בראש? להעמיד את הקשר שלנו בסימן שאלה? אני לא חושבת, אבל עדיין.. אולי זה עדיף לו- שאני לא אפגע בו עם השגעונות שלי והיציאות שלי.. מה אני אעשה עם עצמי?
