אז ככה זה היה:
שכבתי במיטה (בלי מוזיקה, כי לא יכולתי למצוא משהו מתאים), הרגעתי את עצמי עם שלוש נשימות עמוקות (זה תמיד עוזר לי להכנס לרגיעה) ואז ישבתי שם, על פסגת ההר. נהניתי בהתחלה מהאוויר הצח, מהריחות ומהנוף המדהים. והתחלתי לרדת לאט. ממש הרגשתי את הירידה בשביל המתפתל, ראיתי את העשבים ובעלי החיים שבצידי הדרך. וחייכתי כי באמת הרגשתי נפלא. כשפגשתי את אותה בחורה שהיא בעצם אני, במראה, זה היה מרגש. לא דיברנו הרבה, רק הושטנו יד אחת לשניה והתחלנו ללכת ביחד. כשהתיישבנו בסוף באיזה בית קפה פינתי ורצינו להתחיל לדבר, אז הערתי את עצמי מהתרגיל. לא יודעת למה, אבל זה היה מפחיד פתאום, נבהלתי וברחתי משם. חבל...