התמודדות

[דנה אז]

התמודדות

חלק מההתמודדות שלי ושל בעלי היא לא רק עם האבדן עצמו, אלא גם עם קשייה של הבת.
אצלה רואים את השלבים של התפתחות ואיך הם משפיעים על ההבנה.
חשבנו שאחרי שנתיים וחצי תדבר פחות על אחיה וחסרונו, אבל לאחרונה גברו קשייה.
כשהכל קרה הייתה בת 3.5 לא לקחנו אותה לקבר, חיכינו שנחשוב שזה מתאים.
לפני כשבועיים שאלה אם גם לו יש קבר, או שהנשמה והכל בשמיים. הסברתי לה
שיש קבר ואני מבקרת בו לפעמים. עכשיו היא מבקשת לראות את הקבר. כנראה נרד איתה ביום שישי.
אבל מגלה שלי זה לא פשוט, כואב לי עליה, עצוב לי לראות אותה כל כך צעירה ליד הקבר.
מתקשה להביע במילים את תחושותי...

 

[liat1953]

ההתמודדות היא יומיומית

וככל שעובר הזמן מסתבר שהכאב והחוסר גדול וכואב יותר.
בני נפל בעוד 10 ימים 11שנים וחייבת לאמר שבימים אלה אני סמרטוטית,לא מרוכזת וכואבת בגוף ובנפש.
מסתבר שהשנים והזמן אינם מרפאים ,לא כמו שלמדנווידענו פעם שאת הכל הזמן מרפא.מה שכן הזמן מלמד לחיות עם הכאב ולצידו.
מבינה צאד את כאבך להתנהגותה והמצאותה ליד הקבר,כל כך לא טבעי ולא זה מה שאנו רוצים לילדנו.
מאחלת לך יום קל ונעים
ליאת

 

[דנה אז]

תקופה לא קלה עוברת עליך

אנחנו אומנם צעירים באבלנו, אבל כבר חשנו שהתקופה סביב יום השנה לא קלה.
גם דודתי איבדה בן לפני 40 שנה וגם חברה מהמושב והן סיפרו שלא רק שהזמן לא מרפא, לפעמים נראה להם
שנעשה קשה יותר ויותר ככל שהזמן עובר. ואכן הגדרת נכון הזמן מלמד לחיות אם הכאב.
רבים לא יכולים להבין.
לפני מספר ימים נפגשתי עם חברה ששאלה אותי: מה את עדיין חושבת עליו הרבה? - איך מסבירים לה שהחשיבה, געגוע, כאב זיכרון הם כל יום. כמו שבתי במחשבותי כל הזמן.
גם במותם ילדנו נשארים חלק מאתנו.

 

[liat1953]

מי שאינו שם-בשכול- לעולם לא יבין

את לא צריכה להסביר ולנמק לאף אחד את תחושותיך,את מרגישה מה שאת מרגישה ואינך צריכה לתרץ לאף אחד....אני תמיד אומרת שאני מאחלת לכל הסובבים שלא שיכים למשפחת השכול שלא יבינו אותי...לא רוצה שמישהו יהיה במצבי.

 

[יפית מן חדש]

בוקר טוב מנחה טובה

דנהל'ה יקירתי אני אישה חרדית ולפי מה שידוע לי לא לוקחים בן לפני בר מצוה לבית קברות ובנות לא לפני בת מצוה.זאת טראומה לא קלה לכן כשהבן בר מצוה והבת בת מצוה זה כנראה מפחית את הטראומה בכל אופן אשתדל לברר יותר פרטים חג ל"ג בעומר שמח לכולם ממני יפית סבתא של מאור ילד של אור

 

[דנה אז]

תודה יפית

אנחנו נשמח גם לדעת את הצד ההילכתי. אני לא דתיה, אבל למדתי להעריך את תבונתם של חכמים.
אני מנסה לדחות את בקשתה כרגע בתירוצים שונים, כן מתכוונת להתייעץ עם פסיכולוג או דמות טיפולית גם בנושא.
איך להגיב מה לומר ולעשות...

 

[elipol]

לכל אחד יש דרך משלו להתמודד עם אבדן

בעיניי הדברים לא שייכים לא לאמונה זו או אחרת ולא למה שמקובל או לא מקובל בחברה. לא ניתן לנהל אבל של אחרים, גם כאשר מדובר במשפחה ובילדים.
גם אנחנו במשפחה מתמודדים כבר כמעט 9 שנים עם אבדן של בתי ענבל, שהייתה בת 17 במותה הפתאומי. הילדים שלי, פועלים כל אחד באופן שונה. בתי הגדולה לוקחת את ילדיה לבית העלמין מאז שהם קטנים, ומספרת על דודותם ועל סבתא-רבא שלהם (אימי) שקבורה ליד בתי. הבן שלי לא לוקח את ילדיו לבית העלמין, אך מנהל איתם שיחה גלויה ופתוחה על ענבל ועל אימי. הנכדים שלי לא פעם שואלים שאלות נוקבות וכואבות, והם עושים זאת בדרך של ילדים - באופן לא מתוכנן ובזמן שלא תמיד מתאים. זה כואב בטירוף, ויחד עם זאת אני לא מתנער מהם אלא מסביר להם בסבלנות ועונה על השאלות הכי קשות שלהם. גם אישתי עושה כך.
אני חושב שמערכת היחסים הפתוחה, בה מותר לשאול כל דבר ולקבל תשובה , היא מערכת בריאה.
אך שוב פעם, זה מתאים לנו ולא חייב להתאים לאנשים אחרים. החיפוש אחרי הדרך המתאימה לאבל נמשך לפעמים שנים רבות, וכך גם הדרך להתמודדות והשרדות.
לי זה לקח כמעט 4 שנים, עד שמצאתי את הדרך שלי, שהיא נתינה ועבודה עם אנשים שיכולים בעזרתי להגיע למקומות טובים יותר בחייהם.
זה מתאים לי ולא אומר כלום לגבי אנשים אחרים.
דנה יקרה! את כבר בדרך שנכונה בשבילך - ניהול הפורום הזה, שיחה בוגרת ומסבירה עם בתך הקטנה וגם ההחלטה לקחת אותה לבית הקברות. תהי מוכנה לשאלות קשות וכואבות של בתך הרכה. נסי להיות עניינית ולא רגשית. את הרגש ואת הקושי תשמרי לאחר מכן, זה ממילא יבוא, כי הכאב חייב להתפרץ, אסור להשאירו בפנים.
מקווה שלא עייפתי אותך ואת חברי הפורום בכתיבה כל כך ארוכה שלא אופיינית לי.
באהבה, אלי

 

[דנה אז]

אלי כתיבתך חיזקה אותי

כשהכתיבה עניינית לא מרגישים בארוך. אנחנו מנהלים שיחות גלויות עם בתנו מאז שהכל קרה, והגדרת יפה שהשאלות הנוקבות בזמן לא מתוכנן ולא תמיד מתאים. החשש כמו שאתה בטח יודע, זה מהטעויות שיפגעו בנפשה.
אנחנו מניחים שהאמת היא הדרך הנכונה, ואת דרך ההתמודדות שלה היא מכתיבה בשאלותיה, ובקשותיה.