התמודדות

[דנה אז]

התמודדות

ההתמודדות עם האובדן היא יומיומית עבורי כמו עבור הורים אחרים. לפעמים בדברים שחאר לא יבין.
זה המקום לשתף בהתמודדות שלנו ולהגיב להתמדדות של אחרים...

 

[דנה אז]

היכרות

לא מכירה בחברות אחרות, אבל אצלנו אחת השאלות הבסיסיות ביותר בהיכרות היא: "כמה ילדים יש לך?".
כאשר אנחנו בחברה שמכירה אותנו כבר עברנו את שלב השאלה הזו. אך לעיתים בסיטואציות החיים אנחנו שבים ונפגשים בה.
וכל פעם עולה בי המתח ההתלבטות והמחשבות מה אומרים....

השנה אני לומדת לימודי תואר שני. החלטתי לנסות לפתוח דף חדש, בחרתי לא לספר את חוויתי לפחות לא בשלבים הראשונים של ההיכרות. לקראת המחצית עברנו לקורס סדנאי ושוב התבקשנו להציג את עצמנו.
וכול התהיות שבו ועלו. בסוף אמרתי: יש לי את בר (ולא הוספתי מספר, רק...ולא סיפרתי) כשסיימתי לדבר שאלה אותי משהיא מהנוכחות "אז כמה ילדים יש לך?" חברה שישבה ליידי ענתה לה (אחת). אני לא יודעת מה הייתי עונה בשבילי בני הקט הוא עדיין ותמיד ישאר בני,
ומנגד יודעת שלא בכל סיטואציות ומקום נכון להציג את אובדני.

 

[יפית מן חדש]

דנה יקרה תשובה להתמודדותך

גם אותי שואלים לא מעט פעמים כמה נכדים יש לך?ומיד אני עונה 11 נכדים בלי עיין הרע ובינהם גם מאורי הצח והטהור הנציג שלנו שם בשמיים מלאך שלנו.
לדעתי ותתקנו אותי אם אני טועה להוסיף גם את הילד שלנו המלאך ולהגיד יחד עם הנותרים להכליל גם את המלאך מבלי לפרט ולנמק זוהי דעתי ואיתה אני הולכת ומחשיבה גם את מאורי שלי למה זה לא אמת?הוא איתי כל הזמן בקומי בבוקר ובשכבי לישון בלילה אני מדברת איתו יום יום ומספרת לו על כל מה שקורא במשפחתינו ,כי הלא הוא חלק מאיתנו בשר מבשרינו.שבע שנים תמימות זה לא הולך ברגל כל טוב ויום שלישי שנאמר בו פעמיים כי טוב ממני יפית סבתא של מאור ילד של אור

 

[koval10]

מאד מוכר

מה שאת מספרת. גם אצלנו זה ככה: קודם כל כמה ילדים יש לך.. אני תמיד נעצרת לפני שאני עונה שתיים. לאנשים שאני לא מכירה אני אומרת שלושה. וכל פעם שאני נעמדת מול השאלה הזו, גיל נמצא לי מול העיניים. אי אפשר לשכוח, הלב נמחץ כשאני חייבת לענות שניים... אני תמיד זוכרת אותו, כל דקה מחיי. כשאני מסתכלת על בתי דניאל ואפילו על סתם ילדים ברחוב, אני מנסה למצוא דמיון מסויים לגיל שלי. ולא מוצאת, לצערי...

 

[דנה אז]

את מתארת בדיוק את החושות והמחשבות שלי

שקדי שלי כל כך חלק ממני. מצד שני משהו שלא מכיר את הסיפור ורואה אותי עם ילדה אחת, איך אגיד לו שניים.
ברור לי שכל אלה ששואלים לא יכולים להבין את הקושי של הורה (סבתא) שכולה. שאלה כל כך טרוויאלית וכל כך טעונה.

 

[koval10]

התכוונתי

שממש לא מכיר, לא אחד מהשכונה. אנחנו אומנם עברנו בית, אבל נשארנו בשכונה. ופה כולם מכירים אותנו. דניאל עלתה לכיתה א' כשאחיה הגדול כבר לא היה, ורשמנו אותה לאותו בית ספר. הבן שלי גיל התעלף במהלך שיעור ספורט, כל הטיפול הראשוני היה בשטח של אולם הספורט הבית ספרי. אחותו למדה שם שנתיים, שנתיים מאד קשות עבורנו. באותו זמן להעביר אותה בית ספר לא הייתה אפשרות. למזלי השנה (כיתה ג')הם עברו למבנה אחר, והוקל לנו. למרות שהכיתה, המורים, הילדים - כולם מכירים אותנו.
פעם דיברנו עם הילדים על כך שכאשר דניאל תלך לכיתה א' גיל יהיה בכיתה ג' ויוכל לעזור לה... והילד המסכן שלי לא סיים אפילו כיתה ב'... מי היה מאמין..
יש לי גם לפעמים רצון בלתי נשלט לדבר על גיל, אפילו עם אנשים זרים. אנחנו כמעט ולא מדברים עליו בבית. אני מודעת שזה לא טוב ולא בריא, וכן חשוב לדבר, אך זה קשה לי יותר לדבר עם אנשים שקרובים אלי. מוזר, לא?
לפעמים אני מוצאת את עצמי מספרת למישהו חדש בעבודה, למשל. כמו שאת אומרת, הוא שואל כמה ילדים יש במשפחה, ואני עונה שהיום שניים, אבל היה שלושה, ומספרת לו את הסיפור בקצרה, רואה את הבן אדם המום ולא יודע מה להגיד, ואז יוצאת מזה איך שהו...
הבת שלי הייתה אומרת לפעמים לאנשים שלא הכירה, למשל אדריכלית שעבדנו אתה בשיפוץ של הבית החדש: " את יודעת שאח שלי נפתר?" והבחורה המסכנה לא ידעה מה להגיד לה, הסתכלה עלינו בשאלה האם זה נכון.
נראה לי שגם היא וגם אני עושות זאת לפעמים מרצון לדבר עליו. היום היא אמרה לי, שכשיבוא משיח כל האנשים שמתו יקומו לתחיה, התלהבה מאד, ואמרה שהיא מאד רוצה שגם גיל יקום. מיותר לציין שאנחנו חילוניים לגמרי, ולא מאמינים בזה (סליחה בפני אלה שדתיים בינינו)
ניסינו להסביר לה, שלא כדאי לבנות על זה יותר מדי, בעדינות, כמובן.
מעניין, איך אתם מתמודדים עם שאלות של ילדים קטנים ועם הרצון (אולי דחף?) לדבר על הילד עם אנשים?
שיהיה המשך שבוע טוב לכולם!

 

[דנה אז]

גם שלנו לפעמים מספרת לכל מיני אנשים

חלק מהאנשים שהיא פונה אליהם, מכירים את הסיפור ובכל זאת נשארים חסרי מילים. וכשהיא פונה למשהו זר אני אמרת לה שזה נכון, אבל מנסה לא להמשיך בכיוון השיחה הזה.
אולי זה לא נכון, אבל לא תמיד בא לי להסביר את מצבי לכל אחד, יש כאלה שגם סיפרתי את הסיפור, כי הם שואלים. אני יודעת שזה יותר הבעיה של המבוגר שמקבל את המסר, אבל מנסה להגן עליה.
הבת שלי עדיין מרבה לדבר על אחיה, ואנחנו מאפשרים לה בבית, מבחינתה הוא חלק מחיה עדיין.
היום היא אמרה על משהו שהוא בן 3 ושאלה "בן כמה אחי? ליבי התכווץ ואמרתי לה בכאב רב שהוא לנצח ישאר בן שנה וחודש, הוא כבר לא גדל.

 

[חיה אש]

שלום לכולם

חייבת לציין שקצת היה קשה להגיע לפורום כי הוא לא ברשימת הפורומים. נכנסתי דרך הודעה שחברה השאירה לי בפייסבוק.
ועכשיו לנושא , בהתחלה גם אני לא ידעתי מה לענות וקצת נלחצתי מהשאלה היו אני עונה שיש לי שלושה ילדים כי בשבילי זה המצב לרוב אני לא מפרטת אבל כמו שידוע בארץ תמיד יש הלאה חקירות ...באיזה גילאים גם לזה אני עונה ...רק לא אומרת שגיל 20 הוא הגיל הנצחי...
וכממשיכות השאלות אני בסוף מספרת ולפעמים אני חושבת שאולי אני מחכה שישאלו כי אני אוהבת לספר עליו ,זה חשוב לי לספר עליו
לגבי הילדים ...שלי הם כבר "גדולים" הצעיר הוא בן 13 , ולמעשה רק השנה התחיל לדבר על אחיו כ 3 שנים אחרי...

 

[liat1953]

מוכרת לי החויה הקשה עם השאלה הקשה

כמה ילדים?לא סיימנו לשבת שבעה והגענו עם בעלי לבית חוליםוהשאלה שנשאלת מיד עם הגעתנו ומילוי הטופסיאדה,כמה ילדים,אמרתי אחד ופרצתי בבכי ואמרתי לעולם לא עוד. מאז אני תמיד אומרת שניים,אחד איתנו ואחד בלב,כמובן לא תמיד מסבירה וכמו שאת חיה גם אני אוהבת ומחכה להזדמנות לספר ולדבר על ניר.

ביום שני 11 שנים בלעדיו

 

[elipol]

סוגיה מורכבת

כן. כל אחד עובר את זה בשלב זה או אחר.
כאשר אני ממלא טופס פרטים אישיים, אני תמיד מציין שיש לי 4 ילדים ולא מפרט כלל.
גם כאשר אני נשאל על ידי מישהו שלא מכיר את הסיפור שלי, אני עונה שיש לי 4 ילדים. אם שואלים בקשר לגיל, אני בדרך כלל "מתחמק" על ידי אמירה כמו "הגדולה בת 39", "יש לי כבר ילדים גדולים" וכו'.
לא תמיד זה אפשרי ואז אני עונה ומבהיר. בדרך כלל ההלם של השואל כל כך גדול שהוא לא ממשיך לדלות פרטים וזה מרגיע את ההצפה הרגשית באותו הארוע.
בהיותי מאמן, לא פעם במפגש ראשון אני מציג את עצמי ומספר בקצרה את הסיפור שלי כדי אחר כך להעביר קו ולהתפנות ללקוח. הרי מספיק לכתוב את שני בגוגל והיודעים מה קרה. כאשר אני יוזם את הסיפור, זה מבטיח שלא יהיו לי שאלות מפתיעות בהמשך.
אולי בזכות זה אני רגיל לספק את סקרנותם הטבעית של בני שיחי.
שבת שלום,
בהאבה אלי ש.

 

[דנה אז]

אלי, מתי שהוא אנחנו נהיה שלמים עם הדרך אחת?

אלי נשמע לי שאתה בשלב בו אתה בשל בתהליך האבל שלך, ונשמע שהדרך שבה בחרת ברורה לך, וכנראה גם משמשת אותך.
נראה לי שאני עוד רק בשלבים שבדרך, אבל תוהה עם השנים יעזרו לי להיות שלמה עם הבחירות השונות והתהיות השונות.
ובמקרה של ההיכרות והשאלה כמה ילדים יש לי, תוהה עם כל פעם אוצף מחדש.
להבדיל מאותו סיפור, לפני כמה ימים פגשתי עמיתה שעבדתי איתה לפני שנים וכששאלה בחרתי לענות את התשובה הכנה.
ואני תוהה עם הבחירה שלי נובעת מהסיטואציה והאדם העומד מולי, או מהחוויות האישיות שלי באותה התקופה והיום.

 

[elipol]

אין כאן נכון ולא נכון

דנה חקרה ! את פועלת כפי שאת מרגישה, וזה הדבר החשוב. אי אפשר "ללמוד" אחד מהשני או לחקות התנהגות, כי זה לא יהיה אמתי. אנחנו לומדים לחיות עם הכאב ולתפקד, והאופן בו אנחנו מגיבים משתנה כל הזמן.

 

[ariane]

זה כל כך מוכר... ואין ממש תשובה

אני גם הרבה הרבה נמצאת במצב בו שואלים אותי כמה ילדים יש לי או אם יש לבת שלי אחים וכו'. במיוחד שהשנה עדן נכנסה לכיתה א' לכן הרבה אנשים חדשים שלא מכירים את הסיפור. גם בעבודה הרבה אנשים לא מכירים את הסיפור כי הם חדשים במקום וכו'(למרות שאני בעלי עובדים באותו מקום). תמיד מקווה ששיחות מזדרון יעשו את עבודתם אבל כנראה שלרוב אנשים פשוט לא מדברים על זה. אז לפעמים אני אומרת פשוט שאין לעדן אחים. מספר ילדים 1(וכן הלב שלי נקרע כשאני אומרת את זה). לפעמים מוצאת את עצמי באמצע שיחות על לידות וכשמדברים על קיסרי אני לא יכולה לא להגיד את דעתי על העניין כאחד שעברה 4 קיסריים... לרוב גם לא שואלים איפה הילדים האחרים ברור לכולם שמי שעבר 4 לידות יש לו 4 ילדים בבית. בגדול לרוב משתדלת לא להיכנס לנושא האבדן כי בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מנחמת את האנשים ששומעים את הסיפור שלי. יש אנשים שאני מספרת להם כשאני רואה שהם יכולים להכיל את העניין ואני מרגישה כבר מספיק קרובים אליהם או כל מיני מצבים אחרים שזה מתבקש. אבל לפחות בשבוע שעבר עשיתי צעד חשוב, סוף סוף חידשתי את ת.ז. שנגבה לי לפני כמה חודשים וביקשתי שיכניסו את כל הילדים כולל אלה שאינם בספח. כך שלפחות אלה ורפאל גם ברשימה, לצערי לדר שנולד בחו"ל אין קיום רשמי בארץ.
אני לא חושבת שעניתי ממש להודעה אבל רק רציתי להגיב להודעה שמאוד קרובה ליום יום שלי ושל הרבה מאיתנו אני בטוחה.

 

[דנה אז]

אריאן היקרה

תשובתך ריגשה אותי, נזכרתי בסיפורך מהפורום, וחייבת להגיד לך שאני מעריכה אותך על כוחך לבחור בחיים לשתף ולספר.
סיפורך נתן לי את הכוח להתחיל בטיפולים בתקווה שיש, ומצד שני מכעיס אותי על חוסר ההוגנות בעולמנו. שיש אנשים טובים שחווים כל כך הרבה כאב.
כשאני מעלה לפורום אני רק מבקשת לשתף, ולאפשר לאנשים לשתף אותי. רק פה יכולה לספר על ההתלבטויות, תחושת הכאב בנושאים שונים שלצערי מוכרים לאנשים בפורום, אבל לאחרים ממש לא ברור. ואחרים לא יוכלו להבין.