אני באופן אישי
לא יכולתי להוציא את החפצים של גיל מהבית.
השארנו הכל כמו שהיה: המיטה, הצעצועים במיטה, הבגדים, התיק של הבית ספר... הכל.
אצלנו יש אמונה, שאסור למסור מעליים של מי שמת, אז אני ובעלי ישבנו ביחד, בכינו נורא וגשרנו את כל הנעליים שלו לגזרים וזרקנו, כדי שאף ילד לא ינעל אותן
יש מאמינים שזה גורם לדברים רעים..
כשחזרנו עם עידו לארץ, אחותי עם כלתה הגיעו והרימו את כל הדברים של גיל, לא הוציאו מהבית, אלא פינו אותם למעלה, פינו מקום בארון, מיטה, מקום לצעצעים בשביל עידו
לא הייתי מסוגלת להוריד אפילו שלט מהדלת :"החדר של גיל".. נראה לי נורא, שעידו נאלץ לחיות בחדר שלו, אומנם היה ממש קטן ולא הבין הרבה, אך בכל זאת...
לפני שעברנו בית, אני אספתי את כל הכוחות, וארזתי את הדברים של גיל, מסרנו אותם לחברה שרצתה לקבלם (כי לא כל אחד רוצה לקבל בגדים וחפצים של ילד שאיננו)
הבאתי לבית החדש רק את הדברים שכתב, צייר, תעודות הצטינות שלו, תעודות הערכה ותיק בית ספר כמו שהשאיר אותו עם ספרים ודברים בפנים
השארתי כמה בגדים בודדים שהכי אהב ואני אהבתי בשביל עידו, לפעמים אני מלבישה לו אותם, זה כואב, אבל זה כל כך יפה עליו ועושה לי קצת טוב בלב לראות אותם שוב על ילד
השארתי לעצמי מגבת שלו, לא כיבסתי אותה, ובתקופה הראשונה היה בה ריח שלו, עכשיו כבר יש רק ריח של אבק, אבל היא עדיין אצלי בארון בין הבגדים שלי...
