התמודדות

[דנה אז]

התמודדות

ההתמודדות עם האובדן היא יומיומית עבורי כמו עבור הורים אחרים. לפעמים בדברים שאחר לא יבין.
זה המקום לשתף בהתמודדות שלנו ולהגיב להתמדדות של אחרים...

 

[דנה אז]

אמבולנס

אתמול בערב כשעשיתי הליכה עם חברה, חלף על פנינו אמבולנס, ונשמתי נעצרה לרגע, בשניה חזרתי לאותו הבוקר, ראיתי מול עניי את התמונות מאותו הבוקר, את הטלפון למוקד, את הצפייה לאמבולנס, את הפרמדיקים שניסו להחיות, ולקחו את שקדי שלי, את תחושת המחנק בגרון, והדמעות מציפות את העיניים... תחושה של חוסר תפקוד לכמה רגעים ולפעמים יותר.
איך זה אצלכם?

 

[koval10]

התמודדות

גם אני לא מסוגלת לשמוע אמבולנס, למרות שאני לא שמעתי כשלקחו את גיל מבית ספר לבית חולים, אני עבדתי רחוק מהבית, כשעה נסיעה, ולא הספקתי להגיע, בעלי היה שם והחזקתי אותו עם פלאפון פתוח כדי לשמוע מה קורה

הם הצליחו להחזיר לו דופק ולחץ דם ןלקחו אותו לבית חולים, בעלי נסע אחרי האמבולנס, לא לקחו אותו בפנים.

כשאני הגעתי גיל כבר היה מחובר למכשירים והיה מלא אנשים ורופאים וכמעט מייד העבירו אותו לטיפול נמרץ. והייתה תיקווה.

הוא החזיק מעמד יומיים, אני הייתי לידו כל הזמן, בעלי יצא הביתה כדי להיות עם דניאל. לא ישנתי אפילו דקה, בלילה השני, בסביבות שעה 2.00 הרגשתי שאנ נופלת, דיברתי אל גיל (למרות שהיה מונשם ומרדם)

ואמרתי לו שאני אלך קצת לישון, שעה וזהו, אני אחזור אליו מייד. הלכתי קצת לנוח בחדר משפחות ליד טיפול נמרץ. בשעה 4.00 העירה אותי אחות ראשית: "גברת קובל, המצב החמיר"

כמה לילות אחרי זה התעוררתי מהמילים האלה בזיעה קרה...בשעה 4.30 גיל כבר לא היה... הייתי לבד לגמרי, רק עם הרופאים שבכו יחד אתי, קרדיולוג של גיל הגיע בריצה, אך היה מאוחר מדי

התקשרתי לבעלי, אמרתי לו שמבקשים שהוא יגיע גם, לא אמרתי לו שאין לנו בן יותר, פחדתי, כי הוא היה צריך לנהוג...

לא מבינה איך נפרדתי מבני, איך? איך נתתי שיקחו אותו לחדר המתים?

זוכרת את המילים של בעלי: "תחכה לי, בני, תחכה, נפגש שוב, אני אוהב אותך, ילדי היקר, סליחה, סליחה שלא יכולתי לעזור, שלא עשיתי כלום"

ואני רק בכיתי ובכיתי. הרופאים הציעו לי ואליום ולא הסכמתי, כי פחדתי שלא אחזיק מעמד בלוויה. זוכרת את המון אנשים, פנים מוכרות, דמעות. זוכרת את הפנים של גיל שכבר לא היה חי

זוכרת את העיתונאים שהצליחו להכנס ללוויה ולצלם, למרות שביקשנו שלא, את כל הכעס שלי כיוונתי כלפיהם, אולי לא בצדק, כל אחד והעבודה שלו...

אחר כך הדפיסו את התמונה בשער ראשי של ידיעות אחרונות, אני ובעלי בוכים וגופה של הילד שלי...

זה לא נראה לי אנושי, פשוט לא אנושי. סליחה על האורך,פשוט שופכת את לבי... תודה לכל מי שיקרא

 

[יפית מן חדש]

ערב טוב דנהל'ה ערב טוב אנהל'ה

כל מה שכתבתם תואם אצלי אותו דבר גם לנו הילד נחטף ,ביום חמישי הוא היה עוד בכיתה א' וביום שישי למחרת בשעה 11 הילד שלנו המלאך הזך והטהור עלה בסערה השמימה לא אשכח את הילד היקר והיפהפה שלנו בטיפול נמרץ וכל פעם הרופאים עושים לו החיאה ואני מתחננת לבורא עולם שישמור על הילד היקר שלנו ומתחננת לרופאים תצילו אותו אני מבקשת ממכם תצילו לנו את הילד והרופאים אומרים לנו כ:אנחנו עושים את הכל ואתם תתפללו לה' .האחיות כל הזמן היו סביבו מטפלים בו והאחיות בוכות יחד איתנו,נשקנו אותו וצעקתי שם מאורי אתה האור שלנו תלחם ככל יכולתך ואנחנו רואים שהילד נלחם .ובסוף קרסו כל המערכות והילד עלה בסערה השמימה ,
אצלי ימי שישי קשים מאוד וכן כשאני רואה אמבולנס אני ישר נזכרת במלאך שלנו כל כך דומה לרגשות שלכן שותפות לגורל השכול אחרי שהילד עלה לשמיים צעקתי שכל בית החולים שמע למה?למה? למה?למי עשית רע ,למי עשית משהו רע וכך בסוף נתנו לנו להפרד ממנו ולקחו לנו אותו לתמיד ממני יפית סבתא של מאור ילד של אור נתת לנו שבע שנים טובות שנים של אהבה שנים של אור

 

[דנה אז]

יפית יקרה
תיאוריך כואבים, אבל כוחותיך גדולים. כואב לראות את נכדך, ילדך נלחם על חייו, בלתי נתפס. ואיך עם כל הטכנולוגיה, כל הרופאים והאחיות לא ניתן היה למנוע את רוע הגזרה.
בשביל הרבה אנשים אמבולנס מלחיץ, בשבילנו זה כמו סכין לוהטת.
לשאלתך מה עשית רע? בטוחה שלא עשית רע, אני שומעת את טוב ליבך בכל התיחסותך.
ואם אצלי הייתה השאלה היא נגמרה. לא מאמינה יותר בטוב ורע ובעונש. לפני שנה חברה טובה שלי, אישה עדינה ומדהימה שלא פוגעת בזבוב, איבדה את בנה בתאונת דרכים אכזרית (בעלה ראה את בנה נדרס)היא דתיה, ועוד התחזקה באותה התקופה. זוכרת איך ירד לי הצבע מהפנים ואיך קפאתי כשאמרו לי. ואמרתי לבעלי: אם לה זה קרה, האובדן הוא לא עניין של עונש, כי היא האחרונה שמגיע לה. והכעס הזה שהיה כאיבדתי את בני שב ועלה בי באותם הימים.
האכזריות הזו הבלתי נתפסת של לאבד את ילדך ברגע, ברגע אחד קטן.

 

[דנה אז]

אנה יקרה

זה המקום בשבילנו לשפוך את הלב.
הפתאומיות שהדברים קורים, קשה. השאלות איך נתתי שיקחו? איך לא הצלחתי למנוע? כל כך מוכרות, כל כך כואבות.
והימים האלה כנראה ישארו לנצח חרוטים בנו, במקום הכי רגיש, הכי אינטימי.
אצלי הימים הראשונים הם כמו תמונות תמונות, בלי קשר, והכל מתרחש סביבי, ואני כאילו מנותקת.
כעסך על העיתונאים מוצדק, עבודה או לא עבודה, יש מקום לרגישות בעיקר אם ביקשתם.

 

[koval10]

את יודעת, דנה

גם אצלי הימים הראשונים כמו קטעים של סרט, המכה הייתה כל כך קשה, שאפילו לא שמעתי טוב, לא ראיתי טוב, הלכתי כמו בסוג של ערפל, בועה כזו.

התקשורת הייתה מעצבנת, הן חיכו לאנשים ליד הבית, ניסו לדבר עם ילדים ליד בית ספר, התקשרו אלינו הביתה והציעו שנדבר ונספר על גיל, בשעוד היה בחיים מאושפז במצב אנוש

נכנסו לבית חולים, למרות שדוברת בית החולים הודיעה שהמשפחה מבקשת לא להפריע, התקשרו אפילו להורים של בעלי ולאמא שלי בלי שום רחמים.

הם המשיכו גם בשבעה וגם אחרי. אני לא מבינה מה יכול להיות כל כך מעניין אנשים בזה: נולד ילד חולה במחלה נדירה ובסופו של דבר הלך מאתנו. זה הרי העיניין שלנו פרטי, לא מבינה מה מעניין את כל המדינה בזה?

הקרדיולוג של גיל, כשהגיע לשבעה אמר שבחדשות הקצינו מאד את הדבר: "כמה עוד ילדים כאלה, חולי לב מסתוססים מבלי שיודעים שיש להם בעיה, ועלולים לפול בשדיעור מבלי לקום..."

לגיל הייתה מחלת לב מאד נדירה אצל ילדים, אנחנו ידענו זאת, והוא היה מטופל אצל הרופאים מאד טובים, אין שום סכנה לציבור, למה להבהיל ולזרוע פניקה סתם?

אחרי כמה זמן התחילה המלחמה בצפון ואז הם עזבו אותנו למען הדברים שבאמת מעניינים את האזרחים במדינה.

ההרגשה שלך כל כך מוכרת, חשתי פשוט אותו דבר. את מקסימה, כל כך קשה לך בעצמך, ואת את מוצאת כוח לנחם אחרים. זה מדהים אותי ואני שמחה שהכרתי מישהי כמוך (כמובן, הייתי שמחה יותר לו היינו מכירות במצב אחר, אך בכל זאת)

אני מודה, שלא תמיד אני מסוגלת להגיב בפורום, לא לכולם. יש שמה שכתבו משאיר לי חור ענק בלב, כואב נורא לראות את כאבם של אחרים. הלוואי והייתי יכולה לעזור, אבל לא, אני יודעת מניסיוני

מה יהיה הלאה, עליות וירידות, כמו בלוהפארק, פעם למעלה, פעם עמוק מאד למטה... פס לבן, פס שחור. כל אחד סוחב את החבילה שלו, משתדלים לשמור על משפחתנו ועל מעט האושר שנותר לנו בחיים.

מנסים להיות שפויים כמה שניתן. הלוואי על כולנו ועל כל עם ישראל ועל כל העולם שלא יהיה עוד צער ואובדן, מלחמות ותאונות. אוהבת את כולכם מאד-מאד

שולחת חיבוק חזק

אנחנו תמיד היינו חילונים, אחרי שגיל נפטר הפכנו לאנטי דתיים, ולא קשור ליהדות, אלא לכל דת בכלל. איבדנו את המעט אמונה שהיה בנו.

 

[דנה אז]

אנה העליות ומורדות לצערי מוכרים

הרגעים הכואבים פוגשים אותנו בלי כל הכנה. אצלי לפעמים זה ילד שמזכיר לי, שיר ברדיו... וגם בלי סיבה.
כמו שכתבת העיתונאים הפכו את זה שיעניין את הקוראים על ידי הפחדה אני משערת איזה סיוט עבר עליכם. ולהם כנראה לא היה מה לסקר.
גם לי לפעמים קשה להגיב בפורום. אבל עצם קיומו חשוב לי ונותן לי את הכוחות.
התגובות בפורום מחזקות ומעודדות אותי כמו במשבר האחרון שחוויתי.