אחר לא יבין
בפסח לפני שנה חברה טובה שלי איבדה את בנה. בגלל הפסח כמעט לא ישבו שבעה. בחודש שאחרי לא הפסיקו אנשים להגיע לנחם. בשלב מסויים ביקשה שלא יבואו עוד כי היא מרגישה שזה לא טוב לה.
היא אישה עדינה מאוד, שבקושי יודעת להגיד לא, פוחדת לפגוע במשהו. ואז הייתה לנו שיחה, קבוצה של 4 אנשים, ואחד מהם שהוא דווקא פסיכווג אמר שהוא רוצה ללכת לבקר אותה, אמרנו לו שביקשה שלא יבואו.
הוא אני לנו משהו בסגנון, אני מבין אותה, אבל זה חשוב לי, ולא נעים עוד לא הייתי. אני כולי עצבים עניתי לו, שאף אחד לא יכול להבין את מה שהיא עוברתף אפילו לא אני, ואם היא מבקשת יש לכבד את בקשתה ולהבין שזה מה שמתאים לה.
כולם הביטו עלי בפליאה, מאיפה ההתפרצות שלא אופיינית לי.
ודרך אגב הוא בסוף כןהלך לבקר אותה, לטענתו זה עודד אותה, לטענת אחרים ממש לא התאים.
מה דעתכם, האם יש מקרים שלמרות שבקשתם נהגו באופן שהכביד עליכם? מה מקומנו כהורים שכולים לקבוע את דרכנו בהתמודדות, מול נורמות וכללי התנהגות מקובלים (נר זיכרון מתי מותר להדליק ומתי לא, מנהגי האבלות עצמם, יום השנה...)
