SchizoFriend
New member
התמכרות לסרטים וסדרות
יש לי בעיה, אני מכור לסרטים וסדרות.
זו בעיה רצינית, והיא גורמת לי להעדיף לוותר על עבודה (פרנסה) או עבודה לנפש בדברים שהם משמעותיים מאוד בשבילי.
רק דוגמא אחת, אני כותב ספר בנושא מסויים, כבר מעל 200 עמודים לתוכו אבל עובד עליו, סוחב אותו שנים ובתקופה האחרונה זה לא זז בכלל.
כל זמני הפנוי נשרף מול המסך.
יש לסרטים ולסדרות יכולת לתת תחושה של קשר אנושי, מזדהים עם הדמויות, מרגישים אותם, הם הופכים להיות חשובים לך.
נכון זה לא אמיתי, אבל האמיתי הוא בלתי מושג או מאוד קשה להשגה או מגיע עם מטענים עודפים, סוג של "תופעות לוואי".
מצד שני, בסדרות, תחושת החיבור הזו לדמויות, היא כתחושה, בהחלט תחושה אמיתית.
אני נשוי ויש לי ילדים, אין לי חברים או קשר חברי אחר מלבדם, והאמת היא שאני לא מחפש ולא ממש רוצה.
אם כבר, אני מרגיש צורך הולך וגובר ללבד שלי עם עצמי, ורצון לפחות ופחות מגע אנושי בחיים שלי.
העבודה העיסוקים והכתיבה גורמים לי לחוש מעיין בדידות, והסדרות ממלאות את החלל.
כשאני אומר, "דיי, אני לא צופה יותר!", אני נתקל בסוג של ריק, וואקום ריגשי שדוחף אותי חזרה למסך.
יש בי שילוב קטלני של תחושת בדידות ביחד עם רצון וצורך עז להיות לבד עם עצמי, והסרטים והסדרות הם כמו FAST JUNK FOOD שעונים על הצורך המורכב הזה, בצורה מאוד חזקה.
אבל בהחלט, אין ספק שזו השקעת זמן הרסנית, שגורעת ממני את היכולת לצמיחה רוחנית ואני בהחלט סובל מזה.
מישהו כאן בין החברה מכיר? התמודד עם דבר דומה? יכול לתת איזו עצה איך להתנער מההתמכרות הזו?
יש לי בעיה, אני מכור לסרטים וסדרות.
זו בעיה רצינית, והיא גורמת לי להעדיף לוותר על עבודה (פרנסה) או עבודה לנפש בדברים שהם משמעותיים מאוד בשבילי.
רק דוגמא אחת, אני כותב ספר בנושא מסויים, כבר מעל 200 עמודים לתוכו אבל עובד עליו, סוחב אותו שנים ובתקופה האחרונה זה לא זז בכלל.
כל זמני הפנוי נשרף מול המסך.
יש לסרטים ולסדרות יכולת לתת תחושה של קשר אנושי, מזדהים עם הדמויות, מרגישים אותם, הם הופכים להיות חשובים לך.
נכון זה לא אמיתי, אבל האמיתי הוא בלתי מושג או מאוד קשה להשגה או מגיע עם מטענים עודפים, סוג של "תופעות לוואי".
מצד שני, בסדרות, תחושת החיבור הזו לדמויות, היא כתחושה, בהחלט תחושה אמיתית.
אני נשוי ויש לי ילדים, אין לי חברים או קשר חברי אחר מלבדם, והאמת היא שאני לא מחפש ולא ממש רוצה.
אם כבר, אני מרגיש צורך הולך וגובר ללבד שלי עם עצמי, ורצון לפחות ופחות מגע אנושי בחיים שלי.
העבודה העיסוקים והכתיבה גורמים לי לחוש מעיין בדידות, והסדרות ממלאות את החלל.
כשאני אומר, "דיי, אני לא צופה יותר!", אני נתקל בסוג של ריק, וואקום ריגשי שדוחף אותי חזרה למסך.
יש בי שילוב קטלני של תחושת בדידות ביחד עם רצון וצורך עז להיות לבד עם עצמי, והסרטים והסדרות הם כמו FAST JUNK FOOD שעונים על הצורך המורכב הזה, בצורה מאוד חזקה.
אבל בהחלט, אין ספק שזו השקעת זמן הרסנית, שגורעת ממני את היכולת לצמיחה רוחנית ואני בהחלט סובל מזה.
מישהו כאן בין החברה מכיר? התמודד עם דבר דומה? יכול לתת איזו עצה איך להתנער מההתמכרות הזו?
