התנגדויות
כך פסיכולוגים קוראים לסרוב של ילד לשתף פעולה,
לקבל התנהלויות ורעיונות שנראים לנו מובנים מאליהם ,
לעשות דברים או להמנע מעשיית דברים שבעינינו הם חשובים ובסיסיים.
זה נתפס הרבה פעמים כבעיה חינוכית- יש להציב לו גבולות ברורים.
למשל- הפיצקי שלי בימים האחרונים מסרב ללכת לביה"ס-
בי"ס שהוא בסה"כ אוהב.
הוא צועק, הוא מתחבא מתחת לשמיכה, הוא מכריז מלחמה על כל העולם.
האנושות כולה סתומה ורעה.
ניצל כבר את שני ימי האין חשק שלו
(לילדים שלי מותר פעמיים בשנה להכריז שאין להם חשק ללכת לבי"ס,
במקום שימציאו לי כאבי בטן...)
ניסיתי הכל, מלשאול אותו מה הבעיה, ועד הסברים על כללי המציאות,
מהצעות מפתות עד שיחרור התסכול שלי בקול רם,
מלתת לו מרחב עד לעמוד לו על הראש.
הבקר- שוב...
אז הבקר היתה לנו שיחה שונה.
במהלכה אמר לי דברים כגון:
אני לא יכול... העולם מתנהל בדרך שלא מתאימה לי, אני לא יכול איתה.
זה לא בסדר!!
אני צריך לעבור לכוכב אחר
אתם לא מתחשבים בי.
אמרתי לו שאני מבינה את המצוקה שלו:
העולם אכן מתנהל בדרך שלא מתאימה לו.
זה לא נגדו, זו פשוט דרכו של עולם.
סיפרתי לו איך אחיו הגדול מתמודד עם זה:
למשל בבר-מצוה של הבכור, ה
רצה להיות נוכח,
אבל כל המהומה וכל הדודים - זה היה יותר מדיי בשבילו.
אז הוא מצא ערסל שהיה תלוי בקצה הגן, ובילה בו את כל הבר-מצוה.
כך היה יכול לקחת חלק בתנאים שלו, בדרך שלו.
עכשיו הפיצקי בדרך לביה"ס.
כתבתי מייל למורת השילוב (הוא קרא ואישר)
ובו בקשה שיימצא לו איזשהו "מרחב מוגן" בביה"ס, איזושהי "קונכיה"
אליה יוכל להכנס בכל פעם שירגיש שהכל יותר מדיי לו.
התנגדויות נתפסות הרבה פעמים כמכשול
אבל למעשה הן הזדמנות- אם פוגשים אותן ואת הילד בקשב
בכבוד ואמפטיה, הן עשויות להיות סמן לקושי אמיתי כלשהו,
למצוקה שבוערת עמוק בבטן,
סמן שיאפשר לנו לחפש ואולי גם להתקרב למציאת מענים מדוייקים יותר,
נכונים יותר לילד.
וגם עצם ההקשבה הזאת היא סוג של מענה כזה.
כך פסיכולוגים קוראים לסרוב של ילד לשתף פעולה,
לקבל התנהלויות ורעיונות שנראים לנו מובנים מאליהם ,
לעשות דברים או להמנע מעשיית דברים שבעינינו הם חשובים ובסיסיים.
זה נתפס הרבה פעמים כבעיה חינוכית- יש להציב לו גבולות ברורים.
למשל- הפיצקי שלי בימים האחרונים מסרב ללכת לביה"ס-
בי"ס שהוא בסה"כ אוהב.
הוא צועק, הוא מתחבא מתחת לשמיכה, הוא מכריז מלחמה על כל העולם.
האנושות כולה סתומה ורעה.
ניצל כבר את שני ימי האין חשק שלו
(לילדים שלי מותר פעמיים בשנה להכריז שאין להם חשק ללכת לבי"ס,
במקום שימציאו לי כאבי בטן...)
ניסיתי הכל, מלשאול אותו מה הבעיה, ועד הסברים על כללי המציאות,
מהצעות מפתות עד שיחרור התסכול שלי בקול רם,
מלתת לו מרחב עד לעמוד לו על הראש.
הבקר- שוב...
אז הבקר היתה לנו שיחה שונה.
במהלכה אמר לי דברים כגון:
אני לא יכול... העולם מתנהל בדרך שלא מתאימה לי, אני לא יכול איתה.
זה לא בסדר!!
אני צריך לעבור לכוכב אחר
אתם לא מתחשבים בי.
אמרתי לו שאני מבינה את המצוקה שלו:
העולם אכן מתנהל בדרך שלא מתאימה לו.
זה לא נגדו, זו פשוט דרכו של עולם.
סיפרתי לו איך אחיו הגדול מתמודד עם זה:
למשל בבר-מצוה של הבכור, ה
אבל כל המהומה וכל הדודים - זה היה יותר מדיי בשבילו.
אז הוא מצא ערסל שהיה תלוי בקצה הגן, ובילה בו את כל הבר-מצוה.
כך היה יכול לקחת חלק בתנאים שלו, בדרך שלו.
עכשיו הפיצקי בדרך לביה"ס.
כתבתי מייל למורת השילוב (הוא קרא ואישר)
ובו בקשה שיימצא לו איזשהו "מרחב מוגן" בביה"ס, איזושהי "קונכיה"
אליה יוכל להכנס בכל פעם שירגיש שהכל יותר מדיי לו.
התנגדויות נתפסות הרבה פעמים כמכשול
אבל למעשה הן הזדמנות- אם פוגשים אותן ואת הילד בקשב
בכבוד ואמפטיה, הן עשויות להיות סמן לקושי אמיתי כלשהו,
למצוקה שבוערת עמוק בבטן,
סמן שיאפשר לנו לחפש ואולי גם להתקרב למציאת מענים מדוייקים יותר,
נכונים יותר לילד.
וגם עצם ההקשבה הזאת היא סוג של מענה כזה.
