מנסה לענות
5.3.02 פיגוע התאבדות בשעה של הצלצול בבוקר.. ראיתי את המחבל , לא הבנתי בזמן, הסבירו לי שאם הייתי מבינה, הוא פשוט היה מתפוץ יותר מוקדם , להגיד שזה עוזר להתמודדות?לא.. 5.3.03 בית ספר חדש , בעיר אחרת, הובטח לי שזה בטוח יותר, שבעיר החדשה אני יכולה להפסיק לדאוג כל הזמן, חצי שנה אחרי ההבטחות האלה- באותו תאריך , בסיום הלימודים , פיגוע התאבדות . השכבה שלי בבית ספר בעיר הבטוחה יותר, מאבדת שני תלמידים, שכבת יא מאבדת תלמיד אחד. זאת הפעם האחרונה שאני מאמינה למבוגרים , לא משנה מה יבטיחו לי , אני לא מוכנה להקשיב מהרגע הזה יותר לכלום, ומי ששואל אני מספרת את זה ומסבירה שמבוגרים משקרים - חושבים שאנחנו לא מבינים כלום. לקח שנתיים מהרגע הזה עד שאמא מבינה שמשהו לא בסדר , ואז הגעתי פעם ראשונה לטיפול . כעבור שנה וחצי בדיוק בזמן לצו ראשון , המצב היה כזה שמי שמטפל בי אמר שלדעתו אין סיבה שזה ירשם בכלל בפרופיל הרפואי. (ידעו , יש להם עותק של התיק הרפואי מהמרפאה הפסיכאטרית בבית חולים העמק.. , אבל המצב היה כזה שלא הייתה סיבה לרשום כלום בפרופיל הרפואי)..
התגייסתי עם פרופיל 97, טירונות קרבית, המפקדים הבינו ברובם- אבל חלקם לא העבירו את ההבנה הזאת למעשים וחלקם הסבירו לי שהם מבינים עם מי יש להם עסק שאני כזאת שקודם עושה מה שצריך ומתפרקת כשהחירום נגמר והם מתכוונים להשתמש בתכונה הזאת.- מודה שעד שלב מסוים ראיתי בזה מחמאה.
27-28/5/2008 חצי שנה בצבא כמעט, האזור שהייתי בו היה פעיל מאוד באותו לילה .. כשאנחנו מעבר לתמיכה באמצעים טכנולגים רלוונטים , היינו העושי בלגן כדי שלא יבינו מה קורה..(מרגיז אותי שאני צריכה להיזהר במה שאני אומרת כל כך הרבה פולטיקאים הרשו לעצמם להגיד דברים בצורה מאוד לא אחראית על אותו אזור והיה מאוד עוזר לי להיות מסוגלת להסביר). בתכלס, הייתי צריכה להגיע לאחד הבונקרים כדי להמשיך משם את התפקיד שלי באותו ערב, הלכתי לבד במרחק ממי שהתחילה את ההליכה לפני, אם ידעיה ברורה שמעבר לגבול הלא רחוק בכלל מסתכלים .
חצי דרך(כל העניין אמור לקחת מקסימום 3 דקות) כאב מוזר תחושה כאילו מישהו מנסה למשוך לי את הרגל מהמקום בשילוב כאב חד- אין לי מושג מה קרה , לקח לי רגע ומהירתי משם למרות הכאב. בנסיון לעמוד יציב הבנתי שאני לא מסוגלת.. הכמה שעות הבאות עברו בנסיון להמשיך לעשות מה שצריך כשאני נשענת על כל דבר אפשרי ועומדת על רגל אחד .
כעבור כשלוש שעות אני לוחשת לאחת החברות שאני חייבת לשבת אני לא יכולה יותר וכבר כואב לי מאוד.
היא זאת שדיווחה את זה למפקדים. כשהגיע הרגע שאפשר לצאת משם(להערכתי סביב 1 בלילה).. שאלו אותי, ואני אמרתי להם לצאת משם עם הציוד קודם ואז לבוא לעזור לי .. עמדתי את הכמה דקות שהייתי לבד בקושי רב זוכרת את המחשבה שעדיףף שיחשבו שמישהו שומר שם.
הוחלט שאני אעביר את הלילה במגורים ובבוקר יפנו.
חברות התלוננו למפקדים כל הלילה, כאב לי והתעוררתי בצרחות מדי פעם.
28/5/2008 בערך 9 בבוקר, פינוי למרפאת החטיבה.. הרגל שלי הייתה נפוחה מאוד, כולה .. הצבע היה כחול סגול - גם זה לכל האורך. כנראה קיבלתי שם משכך כאבים כי לאיזה חצי שעה דיברתי בלי הפסקה והיה נראה שאני במצב רוח טיפה יותר טוב(אני מגיבה ככה לפנטניל.. אז אבסטרל או אקטיק יכולות להסביר את זה).
כשזה התחיל לדעוך הרופא עזר לי להתקשר הביתה.. זוכרת שחשבתי שזה לא רעיון טוב, כי אין לי מושג מה להגיד.. (בסיוטים
