חזרתי ../images/Emo13.gif כותבת קצת עלינו ומנצל"שת גם לתובנות
בת השלוש וחצי שלי - לא קל לנו איתה בזמן האחרון. היא ילדה שלא קל לה עם שינויים, וכל השינויים סביבנו לאחרונה נותנים בה את אותותיהם. קודם כל נולדה לה אחות קטנה לפני 10 חודשים שהיה מעבר לא קל לכל המשפחה ולא רק לה, ואז התחיל כל הבלגן סביב החזרה מארה"ב לארץ, וביקור של חודש בארץ ואז חזרנו הנה ואז היא עברה קבוצה בגן... כל שינוי מחריף את ההתנהגות שלה ולאט לאט כולנו מאבדים את השפיות שלנו
היא צועקת ובוכה המון. יש ימים שאני מרגישה שכל היום עובר עליה בלבכות ולהתלונן. היא ממש מחפשת איך להתלונן ומה לא בסדר, וכשהיא מקבלת את מה שהיא רוצה אז היא מיד שולפת מתחת לשרוול משהו אחר שנורא מפריע לה, נורא לא הוגן כלפיה, והנה היא הכי מסכנה בעולם. מין ילדה כזו שמחפשת איפה היא מסכנה ולמה כל כך רע לה. יש לה גם בעיה של רגישות תחושתית שמתבטאת בכל מיני אופנים, וחלק מזה זה שהיא לא יודעת איך לתת לאחרים ספייס. היא נכנסת לספייס שלנו, של האחיות שלה, של ילדים אחרים, וזה מתבטא במה שנראה כמו הצקות בלתי נגמרות לכולם. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מגיבה באופן שאח"כ אני כועסת נורא על עצמי ולא מפסיקה לחשוב איזו אמא איומה אני. מנסה כל הזמן להשתפר אבל לא תמיד מצליחה. אני מרגישה שאני לאט לאט יוצאת מהכלים וקשה לי עם זה. קשה לי איתה, ועם עצמי, ועם מה שזה עושה למשפחה שלנו. לפעמים שואלים אותי איך אני מסתדרת עם שלוש ומתחשק לי לענות - אם רק לא היתה לנו מאיה הכל היה ממש נופת צופים
ורק זה שאני חושבת כל עושה לי רע, כי זה לא מגיע לה, ולא מגיע לנו. אבל זו האמת ואני לא יכולה להסתיר אותה. אני אוהבת את הילדה שלי אהבת נפש, היא ילדה כל כך מיוחדת ומקסימה ויש בה כל כך הרבה טוב לב כלפי העולם, ועם זאת כל כך הרבה טינה כלפי העולם וכלפינו... היא יכולה לקום בבוקר וכולה נוטפת דבש ומחמדים, ותוך חצי שעה להפוך את עורה בגלל שהיא מרגישה שאחותה קיבלה קערה יותר שווה משלה לארוחת הבוקר ולא חשוב שהקערה היא בדיוק אותה קערה
אבל היא מרגישה מקופחת. וחשוב לה להיות מקופחת כי לא משנה מה אנחנו עושים זה לא עוזר. מחליפים את הקערה, מבקשים מאחותה לתת לה את שלה (מה שלא הוגן כלפי האחות), נותנים משהו אחר... אז מה כן עוזר? קודם כל גילינו שללכת בטוב עוזר הרבה יותר מללכת ברע. עונשים לא עושים דבר מלבד לעוד צעקות ועוד כעס ועוד תחושת קיפוח. לצערי הרב זה נמצא כל כך עמוק בדיפולט שלנו, העונשים ומיד ללכת בצורה שלילית, שאנחנו ממש צריכים לחשוב באופן מודע על איך עושים מזה חיובי. אתמול למשל, מהשניה שאספתי אותן מהגן כל הדרך בכי ותלונות. על מה? אין לי מושג. אז דיברתי אליה בשקל ואמרתי לה "את יודעת מה אני אעשה כשנגיע הביתה?" היא מיד נכנסה למגננה ואני אמרתי "כשנגיע הביתה אני אתן לך... חיבוק גדול גדול!!" והיא זרחה
לשתי דקות בדיוק עד לתלונה הבאה ולצרחות שבאות בעקבותיה. עוזר לתת לה המון תשומת לב. הילדה הזו היא בור ללא תחתית של תשומי, וככל שהיא מקבלת עוד היא דורשת עוד, וזה בסדר. היא תקבל. אבל גם אם היא קיבלה תשומת לב רבה וחיובית כל היום וכל הלילה, בשניה שאין אותה לרגע (כי צריך להכין אוכל ולה לא בא לעזור, או כי התינוקת צריכה לינוק אבל היא החליטה שדווקא היא רוצה לשבת לי על הברכיים ולא לידי, או כי אני רוצה ללכת לשירותים) מיד עולה קול זעקה נוראי וכאילו מישהו הרג אותה
אז אנחנו מנסים. אולי אחרי שנחזור לארץ, אם זה ימשיך ככה, אנחנו נלך לטיפול. כלשהו. לא יודעת עוד איזה. עכשיו אין לאף אחד מאתנו אנרגיות וגם לא זמן להתחיל במשהו שתוך חודשיים נצטרך להפסיק בגלל שאנחנו לא נשארים כאן. תובנות נוספות לבינתיים תתקבלנה בברכה.
