מתוך הפייסבוק של Orly noy
ברכבת אמש, מעט אחרי שעוברים את נתב"ג, שני גברים עוברים בין המושבים ומגייסים גברים למניין לתפילת ערבית. זאת רכבת לירושלים, על כן המשימה לא קשה במיוחד ("אתה איתנו?", שואל אחד מהם גבר שיושב ברביעייה שלצדי עם נשק. "אני עם הקב"ה", משיב לו האיש בהתחכמות מלאת שביעות רצון עצמית וקם לתפילה) ותוך שתי דקות כבר מתקהלת לידי חבורה שחוסמת את המעבר בתפילה קולנית.
זאת רכבת לירושלים. בתוך כרבע שעה היא תגיע לאזור התחנה המרכזית, שבו במרחק של פחות משלוש דקות הליכה יש לפחות שלושה בתי כנסת שאני יודעת עליהם, לבטח יש יותר. אני מנסה להבין למה דחופה כל כך התפילה החפוזה הזו בקרון, מדוע לא יכלו להמתין עוד טיפה ולהתפלל בבית כנסת בנחת, ומנסה גם להסביר לעצמי את הגל העכור שמתרומם בי מול חבורת המתפללים הזו, ממתי תפילה, כל תפילה, מפריעה לי, ואני מבינה שזאת בכלל לא תפילה, הדבר הזה שאני מהווה לו עכשיו קהל בעל כורחי, אלא הפגנה כוחנית של אדנות ושל עליונות. ואז אני מחדדת לעצמי את הדבר: מה שאני עדה לו כעת זה התנחלות.
יצא שחזרתי הביתה מההשקה של ספרו המעולה של שי חזקני, "מולדת יקרה", שנוגע בין היתר בלידתו של "היהודי החדש" עם הנשק ביד וההבטחה האלוהית בכיס. ואני חושבת: הנה היהודי החדש, מתנחל היכן שהוא רוצה, מתפלל היכן שהוא רוצה, תמיד בתפקיד פעיל והפגנתי של בעל הבית, והדבר האחרון שמעניין אותו זה אלוהים. אותו אלוהים שאילו אחד מנוסעי הרכבת המוסלמים היה מפאר את שמו בערבית בקריאת אללהו אכבר, זה בלי שום ספק היה נגמר בדם.
ברכבת אמש, מעט אחרי שעוברים את נתב"ג, שני גברים עוברים בין המושבים ומגייסים גברים למניין לתפילת ערבית. זאת רכבת לירושלים, על כן המשימה לא קשה במיוחד ("אתה איתנו?", שואל אחד מהם גבר שיושב ברביעייה שלצדי עם נשק. "אני עם הקב"ה", משיב לו האיש בהתחכמות מלאת שביעות רצון עצמית וקם לתפילה) ותוך שתי דקות כבר מתקהלת לידי חבורה שחוסמת את המעבר בתפילה קולנית.
זאת רכבת לירושלים. בתוך כרבע שעה היא תגיע לאזור התחנה המרכזית, שבו במרחק של פחות משלוש דקות הליכה יש לפחות שלושה בתי כנסת שאני יודעת עליהם, לבטח יש יותר. אני מנסה להבין למה דחופה כל כך התפילה החפוזה הזו בקרון, מדוע לא יכלו להמתין עוד טיפה ולהתפלל בבית כנסת בנחת, ומנסה גם להסביר לעצמי את הגל העכור שמתרומם בי מול חבורת המתפללים הזו, ממתי תפילה, כל תפילה, מפריעה לי, ואני מבינה שזאת בכלל לא תפילה, הדבר הזה שאני מהווה לו עכשיו קהל בעל כורחי, אלא הפגנה כוחנית של אדנות ושל עליונות. ואז אני מחדדת לעצמי את הדבר: מה שאני עדה לו כעת זה התנחלות.
יצא שחזרתי הביתה מההשקה של ספרו המעולה של שי חזקני, "מולדת יקרה", שנוגע בין היתר בלידתו של "היהודי החדש" עם הנשק ביד וההבטחה האלוהית בכיס. ואני חושבת: הנה היהודי החדש, מתנחל היכן שהוא רוצה, מתפלל היכן שהוא רוצה, תמיד בתפקיד פעיל והפגנתי של בעל הבית, והדבר האחרון שמעניין אותו זה אלוהים. אותו אלוהים שאילו אחד מנוסעי הרכבת המוסלמים היה מפאר את שמו בערבית בקריאת אללהו אכבר, זה בלי שום ספק היה נגמר בדם.
נערך לאחרונה ב:
.
