בדעה צלולה
New member
התנצלות ../images/Emo258.gif
אחרי כל הדין ודברים שהיו בפורום היום ולאחר הירהורים ותהיות החלטתי לעשות מעשה. הגעתי למכון מיד אחרי העבודה, התחממתי על ההליכון בריצה של 3 ק"מ והמשכתי לשיעור ספינינג. השיעור היה מקצועי, מערך שיעור בנוי היטב, מוסיקה קצבית, מותאמת וטובה, הוראות ברורות של המדריכה, הזיעה ניגרה, ההרגשה היתה טובה. מיד אחריו התחיל השיעור השני... שיעור החאפלה. נשארתי לשיעור הזה כדי להגיע לתובנות שחיפשתי. הזיעה לא ניגרה אבל התובנות אכן הגיעו. אז ראשית, אני מתנצלת! אולי חטאתי בחטא היהירות וחשבתי שלספינינג "ההוא" אין זכות קיום, אבל לאחר שהייתי נוכחת בשיעור שהיה מפוצץ בשבעים מדוושים לעומת השיעור המקצועי שאוכלס על ידי בערך 20 פלוס מדוושים ובמיוחד לאחר שראיתי את החיוך והאושר בפנים של המדוושים שממוצע הגילאים שלהם נשק לחמישים, את האחדות והחדווה בשעה שמחאו כפיים, את הקאדנס המטורף, הדיווש מצד לצד, השירה שבקעה מהגרונות הניחרים, האושר בסיום, ההתלהבות במלתחות, היה חסר רק איזה סשן של פוש אפס להשלמת התמונה... אז הבנתי, ראבק יש כאלה שנהנים מ"ריקודים סלוניים" ויש את אלה ש"ריקודי עם" עושים להם את זה. לא כל אחד מתאמן לשם האימון, בשביל להשתפר, בשביל מטרה מסויימת, יש כאלה שפשוט באים להנות ודווקא המקצועיות אינה עומדת לנגד עיניהם ואלה ממילא מדוושים בין פעם לפעמיים בשבוע ובמצב כזה מידת הנזק אינה אמורה להיות כל כך גדולה. בקיצור, מי שרוצה לעשות פושאפס ומודע למחלוקת בנוגע לסיכון מקבל את ברכתי, מפסיקה להתווכח על מה נכון או לא, יש מקום לכווווווולם וגם לשיעורי חאפלה, העיקר שלא יגעו לי בשיעור של יום ראשון...
אחרי כל הדין ודברים שהיו בפורום היום ולאחר הירהורים ותהיות החלטתי לעשות מעשה. הגעתי למכון מיד אחרי העבודה, התחממתי על ההליכון בריצה של 3 ק"מ והמשכתי לשיעור ספינינג. השיעור היה מקצועי, מערך שיעור בנוי היטב, מוסיקה קצבית, מותאמת וטובה, הוראות ברורות של המדריכה, הזיעה ניגרה, ההרגשה היתה טובה. מיד אחריו התחיל השיעור השני... שיעור החאפלה. נשארתי לשיעור הזה כדי להגיע לתובנות שחיפשתי. הזיעה לא ניגרה אבל התובנות אכן הגיעו. אז ראשית, אני מתנצלת! אולי חטאתי בחטא היהירות וחשבתי שלספינינג "ההוא" אין זכות קיום, אבל לאחר שהייתי נוכחת בשיעור שהיה מפוצץ בשבעים מדוושים לעומת השיעור המקצועי שאוכלס על ידי בערך 20 פלוס מדוושים ובמיוחד לאחר שראיתי את החיוך והאושר בפנים של המדוושים שממוצע הגילאים שלהם נשק לחמישים, את האחדות והחדווה בשעה שמחאו כפיים, את הקאדנס המטורף, הדיווש מצד לצד, השירה שבקעה מהגרונות הניחרים, האושר בסיום, ההתלהבות במלתחות, היה חסר רק איזה סשן של פוש אפס להשלמת התמונה... אז הבנתי, ראבק יש כאלה שנהנים מ"ריקודים סלוניים" ויש את אלה ש"ריקודי עם" עושים להם את זה. לא כל אחד מתאמן לשם האימון, בשביל להשתפר, בשביל מטרה מסויימת, יש כאלה שפשוט באים להנות ודווקא המקצועיות אינה עומדת לנגד עיניהם ואלה ממילא מדוושים בין פעם לפעמיים בשבוע ובמצב כזה מידת הנזק אינה אמורה להיות כל כך גדולה. בקיצור, מי שרוצה לעשות פושאפס ומודע למחלוקת בנוגע לסיכון מקבל את ברכתי, מפסיקה להתווכח על מה נכון או לא, יש מקום לכווווווולם וגם לשיעורי חאפלה, העיקר שלא יגעו לי בשיעור של יום ראשון...
