התנתקות.
יומן התנתקות!!!! זהו זמן התנתקות במדינת ישראל. מדינת ישראל מתנתקת מעזה ומפנה את גוש קטיף. אני עליתי על הגל כמו עוד הרבה מהכתבים והצלמים והחלטתי לקחת מצלמה ולצאת לחוות התנתקות מקרוב . וכך יצא לו יומן התנתקות זה . חוויות מיומי הראשון בשטח! השעה הייתה 17:00 כאשר יצאתי מביתי הקט ברמת גן והתחלתי את הנסיעה לכיוון כפר מימון. בערך כשעה אחר כך שאני עוד בדרך על כביש מס' 4 לכיוון דרום אני עוצרת טרמפ לשלושה בנות חמודות שרוצות כמוני להגיע לכפר מימון . הן עלו על הטרמפ שלי בשמחה .( הרי זה הטרמפ שיביא אותם עד למבוקשם ) ואני כרגיל התחלתי בשיחה עם שלושתן. מסתבר שהן לומדות בקריית מלאכי באולפנה והולכות לתמוך במתנחלים הן מסיבות אידיאולוגיות והן מסיבות אישיות שהן לטענתן: עם ההתנתקות תצא לפועל הבתים שלהן בקריה, ובאשקלון יהיו היעד הבא של טילי הקאסם . ועל זה הן מוותרות . המשכנו את דרכינו, כאשר אני החילונית מספרת להם מה קרה לי כאשר המתנחלים חסמו את איילון דרום. אני הייתי בדרכי הביתה כאשר פתאום אני נקלעתי לתוך הפקק הארוך ארוך שלא נגמר, ואחרי 10 דקות שישבתי ברכב התחלתי להשתגע מעצבים . גם המיכל דלק לא ממש אהב את הפקק הנ"ל מכיוון שהיה ממש מרוקן וזה בדיוק מה שהיה חסר לנו עכשיו . כיביתי את המנוע וישבתי עוד 5 דקות ברכב עד שנהייתי כולי מים חמים מהזיעה. החלטתי זהו מספיק לי לשבת כך ויצאתי מהרכב בלכתי לכיוון התא מטען פתחתי והוצאתי שני בקבוקי מים מינראליים שהיו לי מעוד מועד ופשוט חצי בקבוק שתיתי ואת היתר שפחתי על עצמי כדי להתקרר ולהוריד את העצבים ואת הזיעה ששטפה אותי. את הבקבוק השני הלכתי ושפחתי על המכסה מנוע של הרכב שלי ופשוט עליתי וישבתי על המכסה שמתי משקפי שמש ונמנמתי לי בכיף. בעוד שהנהגים שלידי היו המומים ממה שראו ויש כאלה שפשוט אהבו את הרעיון שלי וביצעו אותו . הבנות צחקו ואמרו שזאת בהחלט שיטה טובה להעביר את הפקק. זהו הגענו לכפר מימון והנה פה התחיל הסיוט האמיתי כול הדרך מכביש 25 ראינו משטרה וחיילים. ומחסומים שאת רובם עברנו ללא בעיה. הבנות ירדו לפני המחסום ואני המשכתי עד שהגענו ממש לכפר מימון ואז נתקלתי בשוטרת חמודה שנראתה דיי מיואשת ועייפה שאמרה שאין כניסה עם הרכב לכפר ושאני צריכה לחזור חזרה . חשבתי רגע ואמרתי לה שאני רוצה להגיע לקיבוץ בארי הקרוב כ- 4 ק"מ לכפר . השוטרת אפשרה לי להמשיך וכך עברתי את כול המחסומים הן של צה"ל והן של המשטרה . וכשעברתי את המחסום של כפר מימון אני חיפשתי איפה לחנות . חניתי והתחלתי ללכת לכיוון הכפר במחסום הראשון ראיתי חיילים חמודים אך ממש מיואשים ומזיעים מכול החום הכבד מיד הצעתי להם לשתות מים והתחלנו לדבר על מה שעבר עליהם ביום הנוראי הזה לטענתם . הם אמרו שהם מבינים את המתנחלים אבל אין להם ברירה הם חייבים לבצע את הפקודות . הבנתי אותם מאוד ואפילו דיי ריחמתי עליהם . ביקשתי לצלם והם אפשרו לי. צילמתי תמונה שלהם במחסום. והמשכתי הלאה עד שראיתי שוטרים שאני מכירה מת"א באתי ואמרתי שלום וגם אותם צילמתי והמשכתי עד המחסום הבא . וכך הלאה עד שהגעתי לכפר . אבל החלטתי שאני לא נכנסת לתוכו ( למרות שהיה אפשר להיכנס ברגל .) וחזרתי חזרה רק שהפעם אני מצלמת מתנחלים שצועדים עם הילדים והתינוקות שלהם.
יומן התנתקות!!!! זהו זמן התנתקות במדינת ישראל. מדינת ישראל מתנתקת מעזה ומפנה את גוש קטיף. אני עליתי על הגל כמו עוד הרבה מהכתבים והצלמים והחלטתי לקחת מצלמה ולצאת לחוות התנתקות מקרוב . וכך יצא לו יומן התנתקות זה . חוויות מיומי הראשון בשטח! השעה הייתה 17:00 כאשר יצאתי מביתי הקט ברמת גן והתחלתי את הנסיעה לכיוון כפר מימון. בערך כשעה אחר כך שאני עוד בדרך על כביש מס' 4 לכיוון דרום אני עוצרת טרמפ לשלושה בנות חמודות שרוצות כמוני להגיע לכפר מימון . הן עלו על הטרמפ שלי בשמחה .( הרי זה הטרמפ שיביא אותם עד למבוקשם ) ואני כרגיל התחלתי בשיחה עם שלושתן. מסתבר שהן לומדות בקריית מלאכי באולפנה והולכות לתמוך במתנחלים הן מסיבות אידיאולוגיות והן מסיבות אישיות שהן לטענתן: עם ההתנתקות תצא לפועל הבתים שלהן בקריה, ובאשקלון יהיו היעד הבא של טילי הקאסם . ועל זה הן מוותרות . המשכנו את דרכינו, כאשר אני החילונית מספרת להם מה קרה לי כאשר המתנחלים חסמו את איילון דרום. אני הייתי בדרכי הביתה כאשר פתאום אני נקלעתי לתוך הפקק הארוך ארוך שלא נגמר, ואחרי 10 דקות שישבתי ברכב התחלתי להשתגע מעצבים . גם המיכל דלק לא ממש אהב את הפקק הנ"ל מכיוון שהיה ממש מרוקן וזה בדיוק מה שהיה חסר לנו עכשיו . כיביתי את המנוע וישבתי עוד 5 דקות ברכב עד שנהייתי כולי מים חמים מהזיעה. החלטתי זהו מספיק לי לשבת כך ויצאתי מהרכב בלכתי לכיוון התא מטען פתחתי והוצאתי שני בקבוקי מים מינראליים שהיו לי מעוד מועד ופשוט חצי בקבוק שתיתי ואת היתר שפחתי על עצמי כדי להתקרר ולהוריד את העצבים ואת הזיעה ששטפה אותי. את הבקבוק השני הלכתי ושפחתי על המכסה מנוע של הרכב שלי ופשוט עליתי וישבתי על המכסה שמתי משקפי שמש ונמנמתי לי בכיף. בעוד שהנהגים שלידי היו המומים ממה שראו ויש כאלה שפשוט אהבו את הרעיון שלי וביצעו אותו . הבנות צחקו ואמרו שזאת בהחלט שיטה טובה להעביר את הפקק. זהו הגענו לכפר מימון והנה פה התחיל הסיוט האמיתי כול הדרך מכביש 25 ראינו משטרה וחיילים. ומחסומים שאת רובם עברנו ללא בעיה. הבנות ירדו לפני המחסום ואני המשכתי עד שהגענו ממש לכפר מימון ואז נתקלתי בשוטרת חמודה שנראתה דיי מיואשת ועייפה שאמרה שאין כניסה עם הרכב לכפר ושאני צריכה לחזור חזרה . חשבתי רגע ואמרתי לה שאני רוצה להגיע לקיבוץ בארי הקרוב כ- 4 ק"מ לכפר . השוטרת אפשרה לי להמשיך וכך עברתי את כול המחסומים הן של צה"ל והן של המשטרה . וכשעברתי את המחסום של כפר מימון אני חיפשתי איפה לחנות . חניתי והתחלתי ללכת לכיוון הכפר במחסום הראשון ראיתי חיילים חמודים אך ממש מיואשים ומזיעים מכול החום הכבד מיד הצעתי להם לשתות מים והתחלנו לדבר על מה שעבר עליהם ביום הנוראי הזה לטענתם . הם אמרו שהם מבינים את המתנחלים אבל אין להם ברירה הם חייבים לבצע את הפקודות . הבנתי אותם מאוד ואפילו דיי ריחמתי עליהם . ביקשתי לצלם והם אפשרו לי. צילמתי תמונה שלהם במחסום. והמשכתי הלאה עד שראיתי שוטרים שאני מכירה מת"א באתי ואמרתי שלום וגם אותם צילמתי והמשכתי עד המחסום הבא . וכך הלאה עד שהגעתי לכפר . אבל החלטתי שאני לא נכנסת לתוכו ( למרות שהיה אפשר להיכנס ברגל .) וחזרתי חזרה רק שהפעם אני מצלמת מתנחלים שצועדים עם הילדים והתינוקות שלהם.