ביצת דרקון קטנה
New member
התעוררות - חלק 1
ארין דווייט תמיד הרגישה שהיא מיוחדת. לא רק בגלל שאמא ואבא תמיד אמרו לה את זה, אלא בגלל שהיא עצמה ידעה את זה. היא לא ידעה איך, אבל היא היתה מיוחדת. היא ואחיה, זאת-אומרת. ההרגשה שלה התחזקה לאחר שכוכב-הלכת שלהם, לאריאן, הופצץ בידי בני סקארקה השכן, אשר החריבו את עיר הבירה, בה גרה משפחת דווייט, ועוד ערים רבות נוספות. מכל חוג מכריהם הנרחב, רק ארין ואחיה, ג'ף דווייט, שרדו את הפצצת הבירה, אחדים מני רבבות. תושבי לאריאן הנותרים הוגלו מכוכבם לתחנת החלל הבינכוכבית האזורית, בה ישבו דיפלומטים מכובדים ממיני כוכבים, לצד נציגים מהפדרציה הבין-תרבותית, כשביניהם משתרכים מדי פעם פליטים ממלחמה בינכוכבית זו או אחרת. ארין וג'ק הגיעו לתחנה, שהו בה כשנה, ומעמדם עלה פלאים ממעמד גולים חסרי-כל לכזה של יושבי-קבע, כאלה שעובדים למחייתם בעבודות מכובדות. השניים רכשו את אמונם וכבודם של באי התחנה ודייריה הקבועים, ולכן המקרה היה בלתי-צפוי בעליל. בוקר אחד, רגיל בתכלית, התעוררה ארין משנתה לשמע דפיקות נמרצות ובהולות בדלת מגוריה. "זה ג'ף!", אמר בהבעה מבועתת אחד מחבריהם לעבודה, "מצאו אותו מבותר לחתיכות במרחק כמה קילומטרים מכאן!". ארין המזועזעת פרצה בריצה מחדרה אל המקום בו מצאו את גופתו השסועה של אחיה. גם כשראתה את הזוועה, לא יכלה להאמין. מי עשה דבר כזה? איך עשו לו את זה? למה שמישהו...? "ארין!! ארין, קומי!", אנשים רבים התקהלו סביב ארין, שקמה בקושי מהרצפה. היא רעדה כולה, ורק ביקשה להסתלק משם. בשבועות לאחר הרצח, ארין נמנעה מלעזוב את מגוריה. בימים הראשונים חשבה שאולי יהיה לה טוב אם תראה קצת אנשים, תהיה בחברה, אך בכל מקום כולם הסתכלו עליה מהצד ומלמלו "הילדה המסכנה...". ארין לא היתה הילדה המסכנה של אף אחד. אפילו לא של אמא שלה. מה פתאום כולם עושים ממנה ילדה, ועוד מסכנה? היא הסתגרה לעצמה במגוריה, עם הזכרונות הרבים שלה מג'ף. לשיחות הרבות, שהתמעטו עם הזמן, היא ענתה רק אם באמת היה מישהו משמעותי על הקו. עם כל השאר סירבה לדבר. המצב נמשך חודשיים, בהם ארין נראתה מחוץ למגוריה רק כאשר נקראה לפגישות חשובות בענייני עבודה. את רוב עבודתה המשיכה לעשות, אבל ממסוף המחשב שבביתה, והממונים עליה הסכימו לכך, אם כי לא בחפץ-לב. הם מתכוונים להתחיל ללחוץ עליה לחזור לעבודה רגילה בקרוב, ידעה ארין. יום אחד, נשמעה נקישה על דלת המגורים. ארין הביטה בהולוגרמה שניצבה לפניה, וזיהתה את קלייד, אחד מחבריה לעבודה, בחור שקט שמעולם לא החליפה עמו יותר ממילה-שתיים. "היי", אמרה לו לאחר שפתחה את דלתה, "איך אני יכולה לעזור לך?". קלייד הביט בה במבט שקט, ארוך, ובדיוק כשהחלה ארין להרגיש חסרת מנוחה למבטו, אמר שהוא בא בשביל לנסות לעזור לה. למרבה הפלא, בדיוק המשפט הזה היה מה שארין נזקקה לו באותו רגע. לאחר חודשיים בהם כולם עיוו את פניהם בצער מעושה, או אפילו אמיתי, הנה מגיע אדם אחד שיסכים פשוט לעזור לה, להיות חבר. בסערת רגשות לא אופיינית, הסתערה ארין על קלייד בחיבוק, ובין זרועותיו לחשה בקול רועד "תודה, המון תודה...". ארין וקלייד החלו להסתובב יחד יותר ויותר. היא חזרה לעבוד בין אנשים, ונראה שהצליחה להתגבר על אובדן אחיה האהוב. אך בערבים, כשיצאו היא וקלייד לטיולים של אחרי העבודה, היתה מדברת עליו כמעט כל הזמן. קלייד, היא ידעה, יקשיב לה. והיא הקשיבה לו. הקשיבה לצרות שלו בבית, לסיפורים שלו על גרושתו שעברה לכוכב-לכת מרוחק ולכמה שהוא מתגעגע לילד שלו, שהוא לא יכול לבקר ולא ראה כבר שלוש וחצי שנים. בפעם הראשונה ארין היתה בטוחה שמצאה לעצמה ידיד אמיתי, כזה שלא יעזוב, שלא היה אחיה. והוא אכן נשאר.
ארין דווייט תמיד הרגישה שהיא מיוחדת. לא רק בגלל שאמא ואבא תמיד אמרו לה את זה, אלא בגלל שהיא עצמה ידעה את זה. היא לא ידעה איך, אבל היא היתה מיוחדת. היא ואחיה, זאת-אומרת. ההרגשה שלה התחזקה לאחר שכוכב-הלכת שלהם, לאריאן, הופצץ בידי בני סקארקה השכן, אשר החריבו את עיר הבירה, בה גרה משפחת דווייט, ועוד ערים רבות נוספות. מכל חוג מכריהם הנרחב, רק ארין ואחיה, ג'ף דווייט, שרדו את הפצצת הבירה, אחדים מני רבבות. תושבי לאריאן הנותרים הוגלו מכוכבם לתחנת החלל הבינכוכבית האזורית, בה ישבו דיפלומטים מכובדים ממיני כוכבים, לצד נציגים מהפדרציה הבין-תרבותית, כשביניהם משתרכים מדי פעם פליטים ממלחמה בינכוכבית זו או אחרת. ארין וג'ק הגיעו לתחנה, שהו בה כשנה, ומעמדם עלה פלאים ממעמד גולים חסרי-כל לכזה של יושבי-קבע, כאלה שעובדים למחייתם בעבודות מכובדות. השניים רכשו את אמונם וכבודם של באי התחנה ודייריה הקבועים, ולכן המקרה היה בלתי-צפוי בעליל. בוקר אחד, רגיל בתכלית, התעוררה ארין משנתה לשמע דפיקות נמרצות ובהולות בדלת מגוריה. "זה ג'ף!", אמר בהבעה מבועתת אחד מחבריהם לעבודה, "מצאו אותו מבותר לחתיכות במרחק כמה קילומטרים מכאן!". ארין המזועזעת פרצה בריצה מחדרה אל המקום בו מצאו את גופתו השסועה של אחיה. גם כשראתה את הזוועה, לא יכלה להאמין. מי עשה דבר כזה? איך עשו לו את זה? למה שמישהו...? "ארין!! ארין, קומי!", אנשים רבים התקהלו סביב ארין, שקמה בקושי מהרצפה. היא רעדה כולה, ורק ביקשה להסתלק משם. בשבועות לאחר הרצח, ארין נמנעה מלעזוב את מגוריה. בימים הראשונים חשבה שאולי יהיה לה טוב אם תראה קצת אנשים, תהיה בחברה, אך בכל מקום כולם הסתכלו עליה מהצד ומלמלו "הילדה המסכנה...". ארין לא היתה הילדה המסכנה של אף אחד. אפילו לא של אמא שלה. מה פתאום כולם עושים ממנה ילדה, ועוד מסכנה? היא הסתגרה לעצמה במגוריה, עם הזכרונות הרבים שלה מג'ף. לשיחות הרבות, שהתמעטו עם הזמן, היא ענתה רק אם באמת היה מישהו משמעותי על הקו. עם כל השאר סירבה לדבר. המצב נמשך חודשיים, בהם ארין נראתה מחוץ למגוריה רק כאשר נקראה לפגישות חשובות בענייני עבודה. את רוב עבודתה המשיכה לעשות, אבל ממסוף המחשב שבביתה, והממונים עליה הסכימו לכך, אם כי לא בחפץ-לב. הם מתכוונים להתחיל ללחוץ עליה לחזור לעבודה רגילה בקרוב, ידעה ארין. יום אחד, נשמעה נקישה על דלת המגורים. ארין הביטה בהולוגרמה שניצבה לפניה, וזיהתה את קלייד, אחד מחבריה לעבודה, בחור שקט שמעולם לא החליפה עמו יותר ממילה-שתיים. "היי", אמרה לו לאחר שפתחה את דלתה, "איך אני יכולה לעזור לך?". קלייד הביט בה במבט שקט, ארוך, ובדיוק כשהחלה ארין להרגיש חסרת מנוחה למבטו, אמר שהוא בא בשביל לנסות לעזור לה. למרבה הפלא, בדיוק המשפט הזה היה מה שארין נזקקה לו באותו רגע. לאחר חודשיים בהם כולם עיוו את פניהם בצער מעושה, או אפילו אמיתי, הנה מגיע אדם אחד שיסכים פשוט לעזור לה, להיות חבר. בסערת רגשות לא אופיינית, הסתערה ארין על קלייד בחיבוק, ובין זרועותיו לחשה בקול רועד "תודה, המון תודה...". ארין וקלייד החלו להסתובב יחד יותר ויותר. היא חזרה לעבוד בין אנשים, ונראה שהצליחה להתגבר על אובדן אחיה האהוב. אך בערבים, כשיצאו היא וקלייד לטיולים של אחרי העבודה, היתה מדברת עליו כמעט כל הזמן. קלייד, היא ידעה, יקשיב לה. והיא הקשיבה לו. הקשיבה לצרות שלו בבית, לסיפורים שלו על גרושתו שעברה לכוכב-לכת מרוחק ולכמה שהוא מתגעגע לילד שלו, שהוא לא יכול לבקר ולא ראה כבר שלוש וחצי שנים. בפעם הראשונה ארין היתה בטוחה שמצאה לעצמה ידיד אמיתי, כזה שלא יעזוב, שלא היה אחיה. והוא אכן נשאר.
