rain drop8
New member
התעוררות (טריגר)
25.6.2013
יש לי צורך לכתוב, צורך לשחרר את המחסומים ולהשמיע קול שאינו יוצא במילים מדוברות. הרבה שקט. מרגישה שנגמרו לי המילים, האם זה סימן לשקט אמיתי? בימים האחרונים אין הרבה רעש בראש אני בעיקר מתעסקת בלימודים, ולשם מה? אני לא באמת יודעת מה אני עושה שם אני רק יודעת שחשוב להיות אחרת אמצא את במיטה. אני מרגישה קצת כמו רוח רפאים, לא שאחרים לא רואים אותי אלא שאני לא רואה את עצמי. כל הזמן במרוץ לדבר הבא, לפחות אני במרוץ ולא משותקת אני זזה אבל האם אני בכלל מתקדמת לאיזה שהו מקום? זרה לעצמי, ריקה וחלולה . רגעי החיבור כל כך מעטים. מרגישה שרוצה להרגיש משהו בעוצמה, כל דבר, רצון שסותר את כל האיחולים שלי שהרגשות יפסיקו להיות כל כך עוצמתיים. יש לי דחף לחתוך את עצמי, לראות איך את הדם נוטף על הזרוע שלי, להרגיש את הכאב ואז לחבוש את הפצע עם פלסטר שילווה אותי ויזכיר לי את התחושה עד שהפצע יחלים. אולי אני כל כך רגילה לקיצוניות, להיות ביציבות רגשית גבוהה שאני לא מסוגלת להכיל את המיתון, את הבסדר אבל האם אני בסדר? אני לא באמת יודעת מה זה להיות בסדר. עיניים אחרות רואות דרכי, מלאות באובדן ואולי זה כל מי שיש ואין יותר מזה. משמעות החיים אינה גלויה בפני במקומה יש התנהלות רובוטית עם בעיות טכניות. אין טעם לכלום, הטעם מסונן ונשארו רק שאריות. אני שארית של ילדה קטנה ומטונפת והילדה הזו הרסה לי את החיים ואני שונאת אותה שונאת את עצמי. הלוואי והיה לי אומץ לרצות למות ובמקום זה רק מפחדת מהמוות ורק ברגעים שהכל יותר מידי אז אני מסוגלת לראות את זה, את הסוף. תן וקח, זה היה הנושא שלי בעבודה בהתפתחות שפה, לא אני חשבתי על הנושא אבל כמה אירוני זה, תן וקח, נתתי והוא לקח, לקחתי והוא נתן.
25.6.2013
יש לי צורך לכתוב, צורך לשחרר את המחסומים ולהשמיע קול שאינו יוצא במילים מדוברות. הרבה שקט. מרגישה שנגמרו לי המילים, האם זה סימן לשקט אמיתי? בימים האחרונים אין הרבה רעש בראש אני בעיקר מתעסקת בלימודים, ולשם מה? אני לא באמת יודעת מה אני עושה שם אני רק יודעת שחשוב להיות אחרת אמצא את במיטה. אני מרגישה קצת כמו רוח רפאים, לא שאחרים לא רואים אותי אלא שאני לא רואה את עצמי. כל הזמן במרוץ לדבר הבא, לפחות אני במרוץ ולא משותקת אני זזה אבל האם אני בכלל מתקדמת לאיזה שהו מקום? זרה לעצמי, ריקה וחלולה . רגעי החיבור כל כך מעטים. מרגישה שרוצה להרגיש משהו בעוצמה, כל דבר, רצון שסותר את כל האיחולים שלי שהרגשות יפסיקו להיות כל כך עוצמתיים. יש לי דחף לחתוך את עצמי, לראות איך את הדם נוטף על הזרוע שלי, להרגיש את הכאב ואז לחבוש את הפצע עם פלסטר שילווה אותי ויזכיר לי את התחושה עד שהפצע יחלים. אולי אני כל כך רגילה לקיצוניות, להיות ביציבות רגשית גבוהה שאני לא מסוגלת להכיל את המיתון, את הבסדר אבל האם אני בסדר? אני לא באמת יודעת מה זה להיות בסדר. עיניים אחרות רואות דרכי, מלאות באובדן ואולי זה כל מי שיש ואין יותר מזה. משמעות החיים אינה גלויה בפני במקומה יש התנהלות רובוטית עם בעיות טכניות. אין טעם לכלום, הטעם מסונן ונשארו רק שאריות. אני שארית של ילדה קטנה ומטונפת והילדה הזו הרסה לי את החיים ואני שונאת אותה שונאת את עצמי. הלוואי והיה לי אומץ לרצות למות ובמקום זה רק מפחדת מהמוות ורק ברגעים שהכל יותר מידי אז אני מסוגלת לראות את זה, את הסוף. תן וקח, זה היה הנושא שלי בעבודה בהתפתחות שפה, לא אני חשבתי על הנושא אבל כמה אירוני זה, תן וקח, נתתי והוא לקח, לקחתי והוא נתן.
