התעמלות לנערות
בעיקבות סיפורה של נועה החביבה בת ה15, חשבתי לספר לכן קצת על מה עובר עלינו, המאמנות, כשאנו עובדות עם נערות בהתעמלות בחוגים ובנבחרות. לשימחתי, יותר ויותר בשנים האחרונות, אנו רואים שיש ביקוש לחוגי התעמלות לנערות ואף לבוגרות (גילאי 14-15 ומעלה). את טווח הגילאים הזה, אני נוטה לחלק לשלוש: 1. הנערות שהתעמלו בילדותן, פרשו וכעת רוצות לחזור ולהתעמל. 2. נערות שלא התעמלו מעולם. 3. נערות שהתעמלו החל מילדותן וממשיכות גם בבגרותן. שלושה הסוגים מרגשים אותי מאוד מהסיבה שהתעמלות הוא ספורט קשה, קשה מאוד, בשביל להתקדם ולהגיע לרמה גבוהה צריך להתחיל מגיל צעיר וכל הזמן לא לשמור על הכושר אלא להמשיך ולפתח אותו. להתעמל כנערה משמעותו להתמודד עם כל הקשיים והריגושים שהספורט מציע , התמודדות עם הצלחה, עם כישלון, עם פחד ועם לחץ. הידיעה שיש בנות צעירות שמצליחות להגיע להשגים הרבה יותר מהר יכולה לתסכל, עם כל הסערות האופייניות לגיל ההתבגרות, ההתעמלות אינה מגיעה כמובן מאליו, ואסור לנו המאמנות לקבל זאת כמובן מאליו. אני חושבת שהקושי הגדול, אצל מאמנות, בעבודה עם הגילאים האלו הוא הקושי הריגשי. מאמנת טובה לא יכולה להתייחס לאף אחת מהקב' שציינתי כאילו הן עדיין אותן ילדות קטנות, הן לא! הן כבר יחסית בוגרות, מבינות, לא יכולות לעשות דבר מבלי שנסביר להן למה הן צריכות לבצע אותו. התיסכול אצלן הוא אמיתי והוא גדול, טיפול לא נכון והמתעמלת פשוט תוותר (הרי יש להן כל כך הרבה על הראש). צורת האימון חייבת להיות שונה בתכלית- האימון צריך להיות מתוך הבנה של התרגיל ולא "כי צריך". דוקא משום כך יש ,לדעתי, להפריד את המתעמלות לקב' לפי גילאים ורמות משתי סיבות, האחת, דינמיקת האימון שונה בין נערות לילדות, השנייה היא כדי למזער עד כמה שאפשר את התסכול שמופיע אצל הבנות שההתקדמות שלהן איטית יותר. עד כאן בינתיים (אבל יש לי עוד המון מה לומר)
בעיקבות סיפורה של נועה החביבה בת ה15, חשבתי לספר לכן קצת על מה עובר עלינו, המאמנות, כשאנו עובדות עם נערות בהתעמלות בחוגים ובנבחרות. לשימחתי, יותר ויותר בשנים האחרונות, אנו רואים שיש ביקוש לחוגי התעמלות לנערות ואף לבוגרות (גילאי 14-15 ומעלה). את טווח הגילאים הזה, אני נוטה לחלק לשלוש: 1. הנערות שהתעמלו בילדותן, פרשו וכעת רוצות לחזור ולהתעמל. 2. נערות שלא התעמלו מעולם. 3. נערות שהתעמלו החל מילדותן וממשיכות גם בבגרותן. שלושה הסוגים מרגשים אותי מאוד מהסיבה שהתעמלות הוא ספורט קשה, קשה מאוד, בשביל להתקדם ולהגיע לרמה גבוהה צריך להתחיל מגיל צעיר וכל הזמן לא לשמור על הכושר אלא להמשיך ולפתח אותו. להתעמל כנערה משמעותו להתמודד עם כל הקשיים והריגושים שהספורט מציע , התמודדות עם הצלחה, עם כישלון, עם פחד ועם לחץ. הידיעה שיש בנות צעירות שמצליחות להגיע להשגים הרבה יותר מהר יכולה לתסכל, עם כל הסערות האופייניות לגיל ההתבגרות, ההתעמלות אינה מגיעה כמובן מאליו, ואסור לנו המאמנות לקבל זאת כמובן מאליו. אני חושבת שהקושי הגדול, אצל מאמנות, בעבודה עם הגילאים האלו הוא הקושי הריגשי. מאמנת טובה לא יכולה להתייחס לאף אחת מהקב' שציינתי כאילו הן עדיין אותן ילדות קטנות, הן לא! הן כבר יחסית בוגרות, מבינות, לא יכולות לעשות דבר מבלי שנסביר להן למה הן צריכות לבצע אותו. התיסכול אצלן הוא אמיתי והוא גדול, טיפול לא נכון והמתעמלת פשוט תוותר (הרי יש להן כל כך הרבה על הראש). צורת האימון חייבת להיות שונה בתכלית- האימון צריך להיות מתוך הבנה של התרגיל ולא "כי צריך". דוקא משום כך יש ,לדעתי, להפריד את המתעמלות לקב' לפי גילאים ורמות משתי סיבות, האחת, דינמיקת האימון שונה בין נערות לילדות, השנייה היא כדי למזער עד כמה שאפשר את התסכול שמופיע אצל הבנות שההתקדמות שלהן איטית יותר. עד כאן בינתיים (אבל יש לי עוד המון מה לומר)
