אני רואה כפול
New member
התפוז לא נופל רחוק מהתאומות/פרק 11
יום שישי, 6.9.2003, שעה 18:00. כל התלמידים והוריהם מתאספים באמפיתיאטרון של בית הספר ומחכים שטקס פתיחת השנה יתחיל. "גבירותיי ורבותיי, התכנסנו כאן היום לטקס פתיחת שנת הלימודים 2003-2004 של בית הספר "תפוז סנטר"", המנהל החל לנאום. "אני מקווה שאת לא תאכזבי אותי כמו אחותך!", אמרה אחת האימהות לבתה, קשת. "אל תדאגי אימא. אני אגלה את מה שאת רוצה לדעת. אני לא כמו עינת", אמרה קשת. המנהל סיים את דבריו וירד מהבמה. מייד עלו על הבמה חבורת הזמר: אלינור, הדס, עדי, נטע ואור ושרו את השיר "בשנה הבאה". "בשנה הבאה, נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות", שרה הדס. "ילדים בחופשה, ישחקו תופסת בין הבית לבין השחות", שרה נטע. "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה", שרו אלינור ואור. "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה", שרו כולן. ´אז אחת מהן גרמה לכך שאחותי תסולק מבית הספר אה?´, חשבה קשת. חבורת הזמר סיימה את המופע ופינתה מקום ללהקת הג´אז של דנה ושי. הריקוד שלהן השאיר את כולם בשוק. "זה היה מדהים אימא!", אמרה קשת, "אני רוצה גם לעשות את זה!!!". הקהל הריע ללהקת הג´אז. "אני לא מבינה ממה הם כל כך מתלהבים...", אמרה נועה. "סה"כ 7 בנות מכוערות בתלבושות מזעזעות", השלימה אותה קארין במרירות. "נכון אלקסיס?", היא חיכתה להסכמת חברתה. "אממ... מה? מה אמרת?", שאלה אלקסיס שהיית עסוקה בלראות את מוטי ורות יושבים בכיסאותיהם מכורבלים אחד בשני. "הכול בסדר אלקסיס? את מתנהגת ממש מוזר לאחרונה", אמרה נועה בדאגה. "אה... כן, כן אני בסדר...", אמרה אלקסיס וחזרה להסתכל על מוטי בעצב. "מנדי!", קראה הדס לאחר המופע. מנדי הסתובבה. "תקשיבי, רציתי לבקש ממך סליחה!", אמרה הדס. "זה בסדר...", אמרה מנדי והשפילה את מבטה. "זה ממש לא היה בסדר מצידי! וכדי לפצות אותך על כך, אני אדבר עם אלקסיס שתחזיר אותך לקבוצה", אמרה הדס. "באמת?!", שאלה מנדי בשמחה, "תודה תודה תודה!", היא קפצה על הדס בחיבוק ענקי. "אמממ... שלום", אמרה קשת בביישנות כשפתחה את דלת חדרה החדש. "שלום! נעים מאוד- אני עליזה וזו מורן", הציגה עליזה. "אני קשת!", קשת הציגה את עצמה. "אני מצטערת אבל אני חייבת לזוז... אני נפגשת עם ניר", אמרה עליזה ויצאה מהחדר. "מי זה ניר?", שאלה קשת. "חבר שלה...", צחקקה מורן. "תגיד ניר, זה לא משעמם?", שאלה אליסה, שאירחה לניר חברה עד שחברתו הגיעה. "מה?", שאל ניר. "להיות חבר של אותה האישה במשך 3 שנים...", הסבירה אליסה. "לפעמים.... אבל בדרך כלל לא", הוא ענה. "אני לא חושבת שאני אוכל להיות חברה של מישהו כל כך הרבה זמן", אמרה אליסה בשקט, נישקה את ניר על פיו וחזרה למקומה. ניר היה המום. "הגעתי נירוש! אפשר לזוז", אמרה עליזה שהגיעה. "היי אליסה!", היא אמרה. "שלום...", אליסה ענתה וקמה ממקומה. "תחשוב על מה שאמרתי", אמרה אליסה והלכה. "מה היא אמרה?", שאלה עליזה. "אהההה.... כלום... היא ניסתה להסביר לי משהו על השיעורים במתמטיקה", ניר מצא תירוץ עלוב. "שלום... אני רוצה לדעת אם במקרה מישהו שלח לי מכתב או משהו דומה", אמרה קשת למזכירה. "מה שמך?", שאלה המזכירה. "קשת לוי", קשת ענתה. שלי שעמדה ליד הדלפק, קרוב לקשת, לקחה את קשת הצידה. "את האחות של עינת, הילדה שהעיפו מבית הספר?", שאלה שלי. "כן... זו אני!", אמרה קשת בשמחה. "אז את האחות של הכלבה שניסתה לגרום לכך שמנדי תסבול אה?!", האשימה שלי. "למי את קוראת כלבה יא סוס יאור שכמותך?!", קשת קיללה את שלי בחזרה. המזכירה קמה לעברן ואמרה: "זה מספיק! מה פשר החוסר בדרות הזו?!". "איך את מרגישה היום קארין?", שאל טיילור. "יותר טוב, תודה!", אמרה קארין בקול מתוק. "אני שמח", טיילור חייך את חיוכו המעלף. קארין החליטה שזהו הרגע. "אוי... אווצ´ אווצ´ אווצ´", קראה קארין בכאבים והתכופפה אל ברכה. טיילור התקרב לקארין ושאל בדאגה: "מה קרה? קארין, הכל בסדר?". קארין הרימה את ראשה לאט לאט ונישקה את טיילור. "רועי... מה המצב?", שאלה שלי. "אמממ... בסדר... שלי", הוא ענה בהיסוס. "אני ממש מתרגשת מהערב גיבוש הזה שיש מחר... אנחנו עדיין הולכים ביחד נכון?", שאלה שלי בהתלהבות. "אמממ... תקשיבי... אני לא חושב שכדאי שנלך ביחד...", אמר רועי בשקט. "מה?! למה?", שאלה שלי בקול שבור. "את בטח תרצי ללכת עם אלונה....", הוא ענה בלחש. "מה ז"א?!", צעקה שלי. "אני... אני יודע שאת... לסבית...", הוא ענה, בודק שאף אחד לא מאזין להם. "מה?!?!?!?!?!?!", שלי צווחה. "שלי... את לא צריכה להכחיש... זה בסדר", רועי אמר. "אבל אבל... אבל... אני לא לסבית!", היא התעקשה. רועי הסתכל עליה בחוסר אמון. "באמת!!! אני אוכיח לך!", אמרה שלי ובלי מחשבה שנייה תפסה את ראשו של רועי ונישקה אותו נשיקה צרפתית.
יום שישי, 6.9.2003, שעה 18:00. כל התלמידים והוריהם מתאספים באמפיתיאטרון של בית הספר ומחכים שטקס פתיחת השנה יתחיל. "גבירותיי ורבותיי, התכנסנו כאן היום לטקס פתיחת שנת הלימודים 2003-2004 של בית הספר "תפוז סנטר"", המנהל החל לנאום. "אני מקווה שאת לא תאכזבי אותי כמו אחותך!", אמרה אחת האימהות לבתה, קשת. "אל תדאגי אימא. אני אגלה את מה שאת רוצה לדעת. אני לא כמו עינת", אמרה קשת. המנהל סיים את דבריו וירד מהבמה. מייד עלו על הבמה חבורת הזמר: אלינור, הדס, עדי, נטע ואור ושרו את השיר "בשנה הבאה". "בשנה הבאה, נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות", שרה הדס. "ילדים בחופשה, ישחקו תופסת בין הבית לבין השחות", שרה נטע. "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה", שרו אלינור ואור. "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה", שרו כולן. ´אז אחת מהן גרמה לכך שאחותי תסולק מבית הספר אה?´, חשבה קשת. חבורת הזמר סיימה את המופע ופינתה מקום ללהקת הג´אז של דנה ושי. הריקוד שלהן השאיר את כולם בשוק. "זה היה מדהים אימא!", אמרה קשת, "אני רוצה גם לעשות את זה!!!". הקהל הריע ללהקת הג´אז. "אני לא מבינה ממה הם כל כך מתלהבים...", אמרה נועה. "סה"כ 7 בנות מכוערות בתלבושות מזעזעות", השלימה אותה קארין במרירות. "נכון אלקסיס?", היא חיכתה להסכמת חברתה. "אממ... מה? מה אמרת?", שאלה אלקסיס שהיית עסוקה בלראות את מוטי ורות יושבים בכיסאותיהם מכורבלים אחד בשני. "הכול בסדר אלקסיס? את מתנהגת ממש מוזר לאחרונה", אמרה נועה בדאגה. "אה... כן, כן אני בסדר...", אמרה אלקסיס וחזרה להסתכל על מוטי בעצב. "מנדי!", קראה הדס לאחר המופע. מנדי הסתובבה. "תקשיבי, רציתי לבקש ממך סליחה!", אמרה הדס. "זה בסדר...", אמרה מנדי והשפילה את מבטה. "זה ממש לא היה בסדר מצידי! וכדי לפצות אותך על כך, אני אדבר עם אלקסיס שתחזיר אותך לקבוצה", אמרה הדס. "באמת?!", שאלה מנדי בשמחה, "תודה תודה תודה!", היא קפצה על הדס בחיבוק ענקי. "אמממ... שלום", אמרה קשת בביישנות כשפתחה את דלת חדרה החדש. "שלום! נעים מאוד- אני עליזה וזו מורן", הציגה עליזה. "אני קשת!", קשת הציגה את עצמה. "אני מצטערת אבל אני חייבת לזוז... אני נפגשת עם ניר", אמרה עליזה ויצאה מהחדר. "מי זה ניר?", שאלה קשת. "חבר שלה...", צחקקה מורן. "תגיד ניר, זה לא משעמם?", שאלה אליסה, שאירחה לניר חברה עד שחברתו הגיעה. "מה?", שאל ניר. "להיות חבר של אותה האישה במשך 3 שנים...", הסבירה אליסה. "לפעמים.... אבל בדרך כלל לא", הוא ענה. "אני לא חושבת שאני אוכל להיות חברה של מישהו כל כך הרבה זמן", אמרה אליסה בשקט, נישקה את ניר על פיו וחזרה למקומה. ניר היה המום. "הגעתי נירוש! אפשר לזוז", אמרה עליזה שהגיעה. "היי אליסה!", היא אמרה. "שלום...", אליסה ענתה וקמה ממקומה. "תחשוב על מה שאמרתי", אמרה אליסה והלכה. "מה היא אמרה?", שאלה עליזה. "אהההה.... כלום... היא ניסתה להסביר לי משהו על השיעורים במתמטיקה", ניר מצא תירוץ עלוב. "שלום... אני רוצה לדעת אם במקרה מישהו שלח לי מכתב או משהו דומה", אמרה קשת למזכירה. "מה שמך?", שאלה המזכירה. "קשת לוי", קשת ענתה. שלי שעמדה ליד הדלפק, קרוב לקשת, לקחה את קשת הצידה. "את האחות של עינת, הילדה שהעיפו מבית הספר?", שאלה שלי. "כן... זו אני!", אמרה קשת בשמחה. "אז את האחות של הכלבה שניסתה לגרום לכך שמנדי תסבול אה?!", האשימה שלי. "למי את קוראת כלבה יא סוס יאור שכמותך?!", קשת קיללה את שלי בחזרה. המזכירה קמה לעברן ואמרה: "זה מספיק! מה פשר החוסר בדרות הזו?!". "איך את מרגישה היום קארין?", שאל טיילור. "יותר טוב, תודה!", אמרה קארין בקול מתוק. "אני שמח", טיילור חייך את חיוכו המעלף. קארין החליטה שזהו הרגע. "אוי... אווצ´ אווצ´ אווצ´", קראה קארין בכאבים והתכופפה אל ברכה. טיילור התקרב לקארין ושאל בדאגה: "מה קרה? קארין, הכל בסדר?". קארין הרימה את ראשה לאט לאט ונישקה את טיילור. "רועי... מה המצב?", שאלה שלי. "אמממ... בסדר... שלי", הוא ענה בהיסוס. "אני ממש מתרגשת מהערב גיבוש הזה שיש מחר... אנחנו עדיין הולכים ביחד נכון?", שאלה שלי בהתלהבות. "אמממ... תקשיבי... אני לא חושב שכדאי שנלך ביחד...", אמר רועי בשקט. "מה?! למה?", שאלה שלי בקול שבור. "את בטח תרצי ללכת עם אלונה....", הוא ענה בלחש. "מה ז"א?!", צעקה שלי. "אני... אני יודע שאת... לסבית...", הוא ענה, בודק שאף אחד לא מאזין להם. "מה?!?!?!?!?!?!", שלי צווחה. "שלי... את לא צריכה להכחיש... זה בסדר", רועי אמר. "אבל אבל... אבל... אני לא לסבית!", היא התעקשה. רועי הסתכל עליה בחוסר אמון. "באמת!!! אני אוכיח לך!", אמרה שלי ובלי מחשבה שנייה תפסה את ראשו של רועי ונישקה אותו נשיקה צרפתית.
