המשך
זה קרה ב-9 לפברואר שנת 84, הייתי בגיל 17, נסעתי עם חברים לים עם האופנוע. כשהחברה מחכים על החוף, תפסתי את האופנוע החלטתי ל"קפוץ" להביא שתיה. תלולית בדרך גרמה לאופנוע לסטיה חדה, ואפילו מנסיעה של 10 קמ"ש הועפתי בחוזקה נפלתי בסמוך לאופנוע בנחיתה לא טובה על הצוואר. לא הרגשתי דבר. החברים הגיעו ונעמדו מסביב. הם ביקשו שאקום וכשחזרתי ואמרתי שאני לא מסוגל לקום הם חשבו שאני צוחק... נפילות קטנות קראו לנו לעיתים קרובות ולכן חשבו ששוב זו הזעקת שווא.... בסופו של דבר הזעיקו אמבולנס. הפרמדים מיד הבחינו בחמרת המצב. פינו אותי לאיכילוב. אני זוכר שכבר באמבולנס שאלתי את הפרמדים אם אוכל בעתיד ללכת ולתפקד כרגיל... התעוררתי בבית החולים אחרי שבועיים כשכל הזמן הזה אני תחת סמי הרדמה. במהלך השבועות האלה עברתי חמישה ניתוחים בצוואר ובעמוד השדרה. עברתי שלשה אירועים של דום לב. לאחר חודש וחצי כשהמצב שלי התייצב הועברתי לתל השומר לשיקום. לאחר עוד שלשה חודשים נוספים של שכיבה במיטה מוקף בחברים מודאגים ובמשפחה מסורה הבחנתי מסביבי בפעם הראשונה בחיי באנשים כמוני, נכים וככה נכנסה לתודעתי חווית החיים החדשה אליה הגעתי בעל כורחי. הבנתי לאיזה "מועדון" אני נכנס... במהלך השיקום העבירו אותי בהדרגה כל יום למספר שעות על כיסא גלגלים. השיקום איפשר לי ללמוד להסתגל לחיים כנכה על כיסא גלגלים. עשרה חודשים הייתי בבית החולים תל השומר ואח"כ הגיע השחרור והמעבר לבית. המשפחה נאלצה לעבור להתגורר בבית עם מעלית וגישה המותאמים למצב החדש שלי. בגלל שכל הזמן הייתה תנועה סואנת של חברים שבאו לבקר הרגשתי צורך עז לחיות לבד. להיות עצמאי בדירה משלי. הצעתי להורים ויחד חיפשנו מקום חדש בשבילי. וכך, מגיל תשע עשרה אני חי כעצמאי לכל דבר, ומסתדר בעזרת מטפל צמוד שגר בדירה שלי בחדר משלו.
מאחר והנושא הזה של הנכים נבלע ולא נותנים להם פומבי כמו שהם ראויים,וראיתי שאותנו זה כן מעניין,ואנחנו נותנים כתף בשכם בדרך זאת או אחרת,בין אם באמצעות ילדינו או אנחנו בשעות הפנאי מצאתי לנכון כל פעם לציין נכה מסויים ופעולתו במידה ותחליטו שאין טעם לפינה הזאת אז לא אמשיך אך הפעם אזכיר נכה בשם רונן ארגלזי- אומן המצייר בפה. מביאה דברים בשם אומרם: נולדתי ב- 27.5.67 בן מזל תאומים, גדלתי בת"א. אני בן שני במשפחה בת חמישה ילדים. שיחקתי כדורגל בקבוצה מסודרת בת"א והייתי פעיל בתחומי ספורט נוספים. ובתנועת הנוער העובד.