התפקדות

[רננהלי]

התפקדות

מי פה נמצא עכשו או היה פעם בטיפול? או אולי שאלה: למה אני מתביישת? למה זה לא דבר שאני אהיה מוכנה לספר? למה קשה לי עם זה?

 

[להבה ירוקה]

אני הייתי בטיפול

לקח לי הרבה שנים להגיע לבקש טיפול - כי בבית הוריי הייתה סטיגמה על הנושא. אבל הגעתי, והטיפול הזה ממש הציל אותי. אין בי שום בושה על הנושא הזה היום. להפך. בעיני, מי שזקוק לטיפול-יודע את זה-ובכ"ז לא הולך בגלל בושה, הוא זה שצריך להתבייש. המון חברים שלי היו/או נמצאים בטיפול. זה משהו מאד שכיח בתקופה שלנו. ואפילו יצא לי פעם אחת להכיר בחור מהאינטרנט ובשיחה הראשונה השווינו תרופות נגד דכאון

 

[טלטלונת המקורית]

טיפול

אני הייתי הרבה טיפולים וגם עכשיו אני נמצאת בטיפול ואני חושבת שבטיפול האחרון ממש הציל אותי אבל הכול עניין של כמה רצון ונכונות יש לנו להעזר בטיפול

 

[רננהלי]

נראה

שזה כל כך ברור לכם מאליו. למה לי זה לא אני יודעת שהטיפול הזה הציל אותי. ועזר לי. ואני יודעת שלא רק אנשים חולים הולכים לטיפול (מה זה חולה נפש בכלל? ההגדרה כל כך מעורפלת..) ובכל זאת אני מתביישת למה? בגלל הסטיגמה? אולי לא סיפרתי לאף אחד. להורים שלי קשה לי לספר כי אני חוששת שזה יהיה להם קשה. (הם עלולים לחשוב שהם היו הורים גרועים ולכן אני זקוקה עכשו לטיפול. מה גם שגם אחותי הולכת לטיפול). ואני חוששת לספר לסביבה שלי. לחברים שלי. מפחדת מה יחשבו עליי. איך יסתכלו עליי. לא מכירה הרבה שהולכים לטיפול. יש לי חברה אחת שאני יודעת עליה ואחותי. והשאר כנראה גם שומרים על זה בסוד.. אז סיפרתי רק לחברה אחת. וזה קשה לי לשמור על זה בסוד. זה גם טוב לי שאף אחד לא יודע כי ככה זה רק שלי. ואף אחד לא בוחן מבחוץ, רק אני שם. לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד. לא צריכה להסביר כלום לאף אחד. אבל זה גם קשה לי כי אני מרגישה שאני צריכה להסתיר כל פעם שאני הולכת לפסיכולוגית. להמציא דברים כדי שלא יגלו. ופעם כשיצאתי עם מישהו ממש פחדתי שהוא יגלה. ועוד לא רציתי ספר לו כי לא היינו מספיק זמן יחד בשביל זה. אבל מצד שני, כבר הרגשתי שאני צריכה לתרץ לאן אני הולכת ולמה אנחנו לא יכולים להיפגש ביום מסויים. אוף לא יודעת..

 

[להבה ירוקה]

ואיך החברה הגיבה כשסיפרת לה?

 

[רננהלי]

הכי טבעי שבעולם

אבל זה לא חוכמה כי היא חברה טובה. אחת שלא תמיד אני בקשר רציף איתה, אבל אנחנו חברות כבר שנים. וכמובן שהיא הבטיחה לא לומר מילה לאף אחד. אני חוששת שמרגע שאני אומר לעוד אנשים זה כבר יתפרסם מדי וכולם ידעו. ויש גם חברות שאני נורא נורא כועסת ופגועה מהם (וכן, דיברתי איתם על זה. אולי הם פשוט לא צריכות להיות חברות שלי), והן (היו?) חברות טובות שלי, ולהן אני כל כך לא רוצה לספר. אולי כי הן לא עזרו לי כשהייתי צריכה אותן, אז עכשו אני לא רוצה לספר להן דבר שחשוב לי. ופעם כמעט סיפרתי לעוד חברה טובה שגם היא בלי ספק היתה מקבלת את זה בטבעיות ואולי אפילו שמחה על זה שאני דואגת לעצמי. אבל גם איתה הקשר לא רציף ויומיומי, אז קצת קשה לי. בכלל. זו אחת הבעיות שלי. חברות טובות וקרובות כאילו יש לי, אבל איכשהו הן רחוקות מבחינה טכנית. אז אולי זה אומר שאין לי.

 

[להבה ירוקה]

לספר על -

אני מבינה את הקושי, וגם כשאת מספרת - אז זה עדיין בשושו ובסודיות, ואז החברה - אסור לה שתספר הלאה. ובעצם, את ממשיכה לשאת את עול "הסוד" על כתפייך. נסי לשאול את עצמך ממתי את מרגישה שטיפול הוא משהו כזה מבייש? מאיפה קיבלת את הדיעה הזו אל תוכך? ממי? השאלה הבאה צריכה להיות: האם את רוצה להחזיק בדיעה הזו? האם היא באמת שלך? אחרי השאלות האלה, גם אם תבחרי להמשיך ולחשוב שטיפול זה מבייש, לפחות תהיי שלמה עם הדיעה הזו. חברות. חברות וחברים זה דבר כ"כ דינאמי. לפעמים כולם גרים מטר ממך ולא נפגשים, ולפעמים דוקא את אלה שגרים שעה נסיעה - את רואה יותר. אם את מרגישה שחסר לך קצת אנשים סביבך - אני לא יודעת באיזה מסגרות את נמצאת. אולי תוסיפי איזה קורס/חוג, משהו חברתי יותר, שגם ייתן לך עוד משהו לנפש, וגם תכירי אנשים שאולי יהפכו לחברים טובים בבוא הזמן

 

[דליה גולן]

הייתי בטיפול וזה

שינה את חיי מקצהה לקצה. רננה, אין כאן שום בושה - זה הראש הישן נושן של פעם שמשדר שידורים קלוקלים. מי שהיה ועבר טיפול - יודע להעריך את זה וע-דד כמה.. אין להשוות בין "לתאר" או לחשוב מה ואיך, לבין "לעבור" את זה. ובקטע הזה, עצימת עיניים/הכחשה/"אתמודד לבד" - גורמים לפעמים לצער וסבל מיותרים. החיים הם דבר נפלא! אז למה?...

לכיייי על זה ותדעי שאת נותנת לעצמך את הדבר הכי חשוב ונפלא שיכולת = את עצמך לעצמך הכיייי טובה שיכולת