התקבלתי לתואר שני
אני מרגישה שזה פרס ניחומים. יש לי עוד השתלה לפני, ואני עדין בדיכאון ואבל על התינוק, אבל אולי הלילמודים יעסיקו אותי קצת. זה גם אומר שאני צריכה לחיות עוד לפחות 5 שנים בשביל לסיים את הלימודים (זו תוכנית משולבת של תואר שני ושלישי) ועוד כמה בשביל סטאז' והתמחות. הדבר היחיד שעוד לפני הוא שאני צריכה להשלים חובות מתואר ראשון - כמה מבחנים (שבטח אעשה במועד ג') וכמה עבודות שצריך להגיש עד אוקטובר. אולי בחודשים שאהיה בבית אחרי ההשתלה אוכל להשלים הכל. חוץ מזה, אני בלחץ היסטרי. יש לי כל כך הרבה פחדים מההשתלה ואני כל הזמן חושבת שאולי זו לא ההחלטה הנכונה, ומרגישה שממש מתעעלים בי עם כל הדחיות האלה. כל יום אומרים לי אולי מחר. אפשר להשתגע. אני לא מצליחה אפילולישון נורמאלי ומדי פעם צריכה אפילו כדורי הרגעה. הלוואי והכל יהיה בסדר. אני כל כך רוצה כבר להיות בריאה. אבל באמת בריאה. לא לסחוב איתי אחר כך בעיות בכבד או בפוריות או ב מי יודע מה עוד... אין לי כוח לעוד בעיות. לא סיימתי כבר את מנת הבעיות שלי בעולם הזה? נמאס לחיות ככה, בכזה מתח. האמת היא שזה שהתקבלתי ללימודים, אומר גם שאני צריכה למצוא עבודה חלקית של כמה שעות בשבוע, ולא משרה מלאה. אז אולי אפילו אחזור לעבודה הקודמת שלי כמדריכת ריקוד, למרות שלא ממש בא לי לראות ילדים כרגע. ואולי יקבלו את הבקשה שצירפתי כשהגשתי מועמדות ללימודים לעבוד כעוזרת הוראה או עוזרת מחקר. אם כן, זה יהיה ממש טוב כי תהיה לי עבודשה בתוך האוניברסיטה, אני אקבל אליה כסף וגם מלגה, ואם עובדים יותר מ20 שעות מקבלים פטור משכר לימוד. אולי גם זה יסתדר, כי למען האמת אני קצת חוששת ממצבינו הכלכלי. בינתיים ההורים שלי עוזרים המון, אבל כבר לא נעים לקחת מהם כל כך הרבה. מביטוח לאומי לא קיבלתי שום דבר, ולמען האמת פשוט לא שמעתי מהם מאז הועדה שעשו לי. אני די בוטחה שמגיע לי קצבה בזמן הטיפולים וההשתלה, לא? טוב, שיגעתי אתכם עם מיליון דברים שעוברים לי בראש, ועכשיו אני הולכת לנקות את הבית. ביי
אני מרגישה שזה פרס ניחומים. יש לי עוד השתלה לפני, ואני עדין בדיכאון ואבל על התינוק, אבל אולי הלילמודים יעסיקו אותי קצת. זה גם אומר שאני צריכה לחיות עוד לפחות 5 שנים בשביל לסיים את הלימודים (זו תוכנית משולבת של תואר שני ושלישי) ועוד כמה בשביל סטאז' והתמחות. הדבר היחיד שעוד לפני הוא שאני צריכה להשלים חובות מתואר ראשון - כמה מבחנים (שבטח אעשה במועד ג') וכמה עבודות שצריך להגיש עד אוקטובר. אולי בחודשים שאהיה בבית אחרי ההשתלה אוכל להשלים הכל. חוץ מזה, אני בלחץ היסטרי. יש לי כל כך הרבה פחדים מההשתלה ואני כל הזמן חושבת שאולי זו לא ההחלטה הנכונה, ומרגישה שממש מתעעלים בי עם כל הדחיות האלה. כל יום אומרים לי אולי מחר. אפשר להשתגע. אני לא מצליחה אפילולישון נורמאלי ומדי פעם צריכה אפילו כדורי הרגעה. הלוואי והכל יהיה בסדר. אני כל כך רוצה כבר להיות בריאה. אבל באמת בריאה. לא לסחוב איתי אחר כך בעיות בכבד או בפוריות או ב מי יודע מה עוד... אין לי כוח לעוד בעיות. לא סיימתי כבר את מנת הבעיות שלי בעולם הזה? נמאס לחיות ככה, בכזה מתח. האמת היא שזה שהתקבלתי ללימודים, אומר גם שאני צריכה למצוא עבודה חלקית של כמה שעות בשבוע, ולא משרה מלאה. אז אולי אפילו אחזור לעבודה הקודמת שלי כמדריכת ריקוד, למרות שלא ממש בא לי לראות ילדים כרגע. ואולי יקבלו את הבקשה שצירפתי כשהגשתי מועמדות ללימודים לעבוד כעוזרת הוראה או עוזרת מחקר. אם כן, זה יהיה ממש טוב כי תהיה לי עבודשה בתוך האוניברסיטה, אני אקבל אליה כסף וגם מלגה, ואם עובדים יותר מ20 שעות מקבלים פטור משכר לימוד. אולי גם זה יסתדר, כי למען האמת אני קצת חוששת ממצבינו הכלכלי. בינתיים ההורים שלי עוזרים המון, אבל כבר לא נעים לקחת מהם כל כך הרבה. מביטוח לאומי לא קיבלתי שום דבר, ולמען האמת פשוט לא שמעתי מהם מאז הועדה שעשו לי. אני די בוטחה שמגיע לי קצבה בזמן הטיפולים וההשתלה, לא? טוב, שיגעתי אתכם עם מיליון דברים שעוברים לי בראש, ועכשיו אני הולכת לנקות את הבית. ביי
נשמע לי שאת מתוכננת עד שנת 2020 ואם רוצים להפגש איתך צריך לקבוע איתך מעכשיו לעוד... ? זה נשמע לי אחלה שאת עסוקה ככה, נכון שזה המון מחשבות אבל הן מחשבות טובות, מחשבות קדימה, של עתיד וחיים. ולגבי ההשתלה, אולי פשוט תחשבי הפוך - מחכה שיתקשרו להגיד לך לבוא? לא מתקשרים? אל תחכי. תמשיכי ככה עם כל התוכניות שלך, תעשי כל מה שאת רוצה וצריכה לעשות. וכשיתקשרו - אז תלכי ותגמרי גם את העניין הזה. אולי פשוט לעשות זמן לכאן ועכשיו?
