חזרתי מחופשה - לגבי התקפי זעם בגיל שנתיים:
מצד אחד - זו התנהגות שמתאימה לגיל, מאחר ואין להם שפה מפותחת אבל הרגשות מפותחים בהחלט, וכך הדרך לבטא אותם היא - התנהגות: בכי, או צחוק או כעס מתבטאים דרך ההתנהגות הכללית, וכך אנו יודעים מה הם מרגישים. מצד שני התפרצות של שעתיים - היא לא התפרצות. היא דרך ביטוי כל כעס! טנטרום הינן התפרצויות קצרות וחזקות של כעס או זעם בלתי נשלט, מין לזרוק על הריצפה (אפשרי גם בסופר...) ולהגיד - "שוברים את הכלים ולא משחקים" - מעין רצון לעצור את הכל ולבטא את הכעס, כאשר אין דרך אחרת. כאשר זה מתמשך לשעתיים, למעשה מדובר בקושי גדול להירגע, קושי "לצאת" מההתנהגות הזו. לא ניראה לי שזה נסיון להשיג משהו ספציפי. למה אתם קוראים לזה התפרצות? האם זה ניראה ככה? ואם אתם לא מתרגשים, אפילו כועסים ו"עונים" לה באותה דרך - כלומר כועסים עליה בצחוק כזה - איך היא מגיבה? צריך לזכור שמדובר בגיל מאד צעיר, כשהמשימה של הגיל היא ללמוד להתאפק!!!!! מצד שלישי, את אומרת שזה נמשך כבר שנה - כך שיש כאן מקום להתייעץ - מה קורה בין שתיכן, איך הכי טוב שאת תרגיעי אותה, האם את נלחצת כאשר היא כועסת? האם את נלחצת כאשר מישהו כועס? ללא ספק נשמע שיש כאן רגישות, ויהיה נפלא לפתור אותה ביחד - את והיא ביעוץ משותף. בינתיים, חשוב לפרש נכון את ההתנהגויות שלה ולהסביר לה אותן. לדוגמא, כאשר היא לא מקבלת משהו וכועסת בגלל זה, לא להתיחס לכעס אבל גם לא להתעלם, אלא פשוט להמשיך לדבר איתה כאילו היא אמרה לך - "אמא, עלה בי כעס כשאמרת לי לא" ואת באמצעות ההתנהגות שלך עונה לה: "לא נורא, לפעמים אנחנו כועסים וזה עובר, ואנחנו לומדים איך להתפשר, לחכות, להתאפק וזה הרווח". נסי לחשוב כך בינך לבין עצמך כאשר היא מתפרצת ותראי שפתאם תראי את הכעס שלה "באור אחר" ואז תוכלי להגיב אליה אחרת מאיך שאת רגילה. באופן כללי, כדאי לשנות את הדרך שאת מגיבה ואז להוביל אותה לשינוי בדרך שגם היא מגיבה. זה עובד כמו גלגלי שיניים....מה שאת עושה משפיע עליה ומה שהיא תשנה פתאם ישפיע עלייך ותראי הקלה... אם לא עוזר, אנא צרי קשר במייל ואנסה להמשיך לעזור באופן אישי יותר בהצלחה רבה ואנא עדכני לימור סופר פטמן פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית
