התקפי חרדה ?
אני לא יודעת אם זה נקרא "התקפים".. אבל אתמול היו לי הרבה מצבים שבהם לא ידעתי מה לעשות ושתקתי.. אפילו שרציתי להגיד משהו שיהיה במקום, רק שתקתי ולא ידעתי מה לעשות.. הרגשתי שאני רוצה להיות במקום אחר, והיה לי ממש שנאה עצמית.. חשבתי על כל מיני מצבים שיכולים לקרות לי, והרגשתי שאין לי שליטה בזמן. שאני "חולמת". אתמול הייתי אצל חברה שלי פעם ראשונה, הלכתי אליה אחרי ביצפר וישנתי אצלה. יש לה בית גדול, אחים קטנים. הם אמריקאים. ההורים שלה נחמדים אבל לא דיברתי איתם.. גם בקושי דיברתי עם אחים שלה.. כי לא היה לי ביטחון עצמי. ההורים שלה מגבילים אותה במיני דברים, כך שאחרי הצהריים לא היה לנו מה לעשות... ישבתי על הכיסא בחדר שלה ושתקתי. היא עמדה ושתקה. התביישתי להוציא מילה למרות שאנחנו חברות.. שמענו קצת מוזיקה ונראה לי שהיא נעלבה שלא הוצאתי הגה.. שכל מה שהיא שאלה אותי מה אני רוצה אמרתי "לא משנה לי.." והיה אצלה משעמם, כי לא התפתח (בקושי) שיחה.. והרגשתי כאילו אני במקום סגור שאני לא יכולה לצאת משם, רציתי להיות בבית... אפילו שהיא חברה שלי! כל כך רציתי להיות בבית כי הרגשתי לא נעים ובלי ביטחון עצמי (בגלל זה אני לא אוהבת ללכת לישון אצל חברות).. בערב, הלכנו לקניון לארוחה משפחתית כי לאחותה היה יומולדת. וכל כך לא היה לי ביטחון עצמי, היא שאלה אותי מה אני רוצה לאכול ובהתחלה אמרתי שלא משנה לי אח"כ כבר בחרתי.. ישבנו לא ליד אחים שלה, אלא בשולחן לבד (זה היה טוב בשבילי! אני לא יכולה לאכול מול אנשים...) וכל הזמן לא ידעתי איך להתנהג, לא ידעתי מתי להגיד תודה, לא ידעתי מה להגיד בכלל! הרגשתי כל הזמן מטומטמת כי לא דיברתי. בלילה לפני שהלכנו לישון היא עצבנה אותי ולא ידעתי איך להתנהג. היא דיברה איתי ופתאום עשתה את עצמה "ישנה" על המיטה "שלי". אחרי כמה שניות היא "התעוררה" ושאלה אותי אם התקלחתי, אמרתי לה "כן, ברור" (בצחוק) ואז בפנים נעלבות היא קמה וראתה אותי עם הבגדים ואמרה "חשבתי שהתקלחת..." ואז נכנסה למקלחת ויצאה ובינתיים אני החלפתי לפיג'מה ואמרתי לה שאני כבר אתקלח מחר בבית. כל הזמן הזה היא כאילו נעלבה ולא הבנתי מה הקטע שלה והיא לא הבינה שהקטעים האלה ממש לא טובים בשבילי!! היא רצתה פשוט "צומי" ואני רציתי להקבר באדמה, לא ידעתי מה לעשות!!! אחרי זה אני הייתי במיטה והיא קראה ספר ותפאום נרדמה על הרצפה והיה אור. ידעתי שהיא עשתה את זה בכוונה. לא הייתי מסוגלת לכבות את האור!!! להעיר אותה לא הייתי מסוגלת... אז לכבות את האור?? אם זה היה בהישג יד של ממש הייתי מכבה אבל בשביל זה הייתי צריכה לעבור מעליה או אפילו להעיר אותה בשביל לכבות.... פשוט לא היה לי ביטחון עצמי... בסוף נרדמתי עם האור ובאמצע הלילה היא קמה למיטה שלה ומישהו כבר כיבה... כנראה אמא שלה שנכנסה.. היה לי לילה גרוע.... הרגשתי מטומטמת... אחרי זה בבוקר אמרתי שאני לא רוצה לאכול והיא נראתה כאילו היא נעלבה... אוף!!! רציתי למות!! לא יכלתי לדבר אליה, לא יכלתי לעשות כלום!!! ותמיד זה קורה לי.... זה קשור בכלל לחרדה? או שסתם אני מטומטמת שלא יודעת להגיב.. מתביישת לדבר... אני שונאת את עצמי כל כך....
אני לא יודעת אם זה נקרא "התקפים".. אבל אתמול היו לי הרבה מצבים שבהם לא ידעתי מה לעשות ושתקתי.. אפילו שרציתי להגיד משהו שיהיה במקום, רק שתקתי ולא ידעתי מה לעשות.. הרגשתי שאני רוצה להיות במקום אחר, והיה לי ממש שנאה עצמית.. חשבתי על כל מיני מצבים שיכולים לקרות לי, והרגשתי שאין לי שליטה בזמן. שאני "חולמת". אתמול הייתי אצל חברה שלי פעם ראשונה, הלכתי אליה אחרי ביצפר וישנתי אצלה. יש לה בית גדול, אחים קטנים. הם אמריקאים. ההורים שלה נחמדים אבל לא דיברתי איתם.. גם בקושי דיברתי עם אחים שלה.. כי לא היה לי ביטחון עצמי. ההורים שלה מגבילים אותה במיני דברים, כך שאחרי הצהריים לא היה לנו מה לעשות... ישבתי על הכיסא בחדר שלה ושתקתי. היא עמדה ושתקה. התביישתי להוציא מילה למרות שאנחנו חברות.. שמענו קצת מוזיקה ונראה לי שהיא נעלבה שלא הוצאתי הגה.. שכל מה שהיא שאלה אותי מה אני רוצה אמרתי "לא משנה לי.." והיה אצלה משעמם, כי לא התפתח (בקושי) שיחה.. והרגשתי כאילו אני במקום סגור שאני לא יכולה לצאת משם, רציתי להיות בבית... אפילו שהיא חברה שלי! כל כך רציתי להיות בבית כי הרגשתי לא נעים ובלי ביטחון עצמי (בגלל זה אני לא אוהבת ללכת לישון אצל חברות).. בערב, הלכנו לקניון לארוחה משפחתית כי לאחותה היה יומולדת. וכל כך לא היה לי ביטחון עצמי, היא שאלה אותי מה אני רוצה לאכול ובהתחלה אמרתי שלא משנה לי אח"כ כבר בחרתי.. ישבנו לא ליד אחים שלה, אלא בשולחן לבד (זה היה טוב בשבילי! אני לא יכולה לאכול מול אנשים...) וכל הזמן לא ידעתי איך להתנהג, לא ידעתי מתי להגיד תודה, לא ידעתי מה להגיד בכלל! הרגשתי כל הזמן מטומטמת כי לא דיברתי. בלילה לפני שהלכנו לישון היא עצבנה אותי ולא ידעתי איך להתנהג. היא דיברה איתי ופתאום עשתה את עצמה "ישנה" על המיטה "שלי". אחרי כמה שניות היא "התעוררה" ושאלה אותי אם התקלחתי, אמרתי לה "כן, ברור" (בצחוק) ואז בפנים נעלבות היא קמה וראתה אותי עם הבגדים ואמרה "חשבתי שהתקלחת..." ואז נכנסה למקלחת ויצאה ובינתיים אני החלפתי לפיג'מה ואמרתי לה שאני כבר אתקלח מחר בבית. כל הזמן הזה היא כאילו נעלבה ולא הבנתי מה הקטע שלה והיא לא הבינה שהקטעים האלה ממש לא טובים בשבילי!! היא רצתה פשוט "צומי" ואני רציתי להקבר באדמה, לא ידעתי מה לעשות!!! אחרי זה אני הייתי במיטה והיא קראה ספר ותפאום נרדמה על הרצפה והיה אור. ידעתי שהיא עשתה את זה בכוונה. לא הייתי מסוגלת לכבות את האור!!! להעיר אותה לא הייתי מסוגלת... אז לכבות את האור?? אם זה היה בהישג יד של ממש הייתי מכבה אבל בשביל זה הייתי צריכה לעבור מעליה או אפילו להעיר אותה בשביל לכבות.... פשוט לא היה לי ביטחון עצמי... בסוף נרדמתי עם האור ובאמצע הלילה היא קמה למיטה שלה ומישהו כבר כיבה... כנראה אמא שלה שנכנסה.. היה לי לילה גרוע.... הרגשתי מטומטמת... אחרי זה בבוקר אמרתי שאני לא רוצה לאכול והיא נראתה כאילו היא נעלבה... אוף!!! רציתי למות!! לא יכלתי לדבר אליה, לא יכלתי לעשות כלום!!! ותמיד זה קורה לי.... זה קשור בכלל לחרדה? או שסתם אני מטומטמת שלא יודעת להגיב.. מתביישת לדבר... אני שונאת את עצמי כל כך....
ספרות אנחנו לא לומדות, ובלשון אני דיי טובה. באנגלית קצת קשה לי (5 יחי') אבל כנראה ששנה הבאה אני ארד הקבצה, ויהיה לי יותר טוב.. פשוט אני לא מתחברת לזה, וקשה לי עם שפה אחרת