התקשרות לעובר וחרדות בסוף הריון....

[ירוק מנטה]

התקשרות לעובר וחרדות בסוף הריון....

הנושא הזה עלה לי בתוך השרשור עדכונים. (ראיתי שהתשובות שלכן שם עזרו לי אז אני מעבירה את זה להודעה נפרדת.) האמת שהוא מעיק עלי מאד בשבוע האחרון. אני בשבוע 32. הייתי בטוחה שאהיה בשלב הזה כבר מאושרת, רגועה ומתחילה להתכונן ללידה.. אבל אני ממש לא מצליחה להשתחרר מהפחד שמשהו יקרה בסוף. לא מצליחה לשמוח ולהתחיל להאמין שהעוברית הזאת באמת קיימת ויש סיכוי שהיא תיוולד. זה לא מקל עלי, אני רוצה לקנות להכין להתכונן לחשוב על לידה אבל מפחדת שברגע שאתלהב יותר מידי משהו רע יקרה.
להלחם עם הפחד הזה? להיכנע לו ולא להכין כלום?
אשמח אם תשתפו אותי בתחושות שלכן בנושא ואיך אתן מתמודדות עם זה.

 

[כבשה0פועה]

מבינה ללבך וחושבת שאת יכולה להדחיק עוד קצת

למיטב זכרוני יש לך שני ילדים צעירים, ואני מניחה ששמרתם חלק נכבד מהציוד הדרוש להתחלה (ביגוד ראשוני וסלקל שדרושים כבר ביום הראשון לשחרור מבית החולים, וגם עגלה ולהבדיל צעצועים, מובייל, מיטה, שידת החתלה, תיק עגלה ושאר העזרים שאפשר להתחיל ואפילו להמשיך בלעדיהם).
כיון שאני אוהבת את הסדר שלי (ובן הזוג שונא את ההתעסקות הזאת באותה עוצמה שאני אוהבת

), לקחתי על עצמי את הסידור והשלמת החוסרים לקראת סוף ההריון, כשהבנתי שכנראה שהעובר אכן יוולד (מה שלאושרי הרב אכן קרה לפני חודש). התחלתי באיתור וחידוש החפצים בערך בשבוע 35 או 36 בגלל אותן תחושות שציינת. נשאר לי די זמן "להשלים חוסרים" דרך חברות ומשפחה ואפילו לערוך סדר במחסן בגדי הילדים (ואפילו לשמח חברים במלא שקיות בגדים). בביקור שלי בסופרפארם באותו שבוע גיליתי מבצעים מצוינים ומצאתי את עצמי קונה (ומשאירה חשבונית בצד מהפחד שיקרה בסוף משהו). בסופו של דבר הכל היה מסודר אצלי לקראת שבוע 37 או 38 ואז נותר לי לחכות...
משערת שאם הייתי נדרשת להתחיל מאפס (לו היה זה ילד חי ראשון במשפחה) - הדילמה וההתמודדות היו יותר מורכבות.
שולחת לך עידוד מכאן, שתצליחי להתחיל להתכונן ואפילו להנות מההכנות לבואה.

 

[אנונימית בינתיים10]

המשפט שלך שהכי תפס אותי

מפחדת שברגע שאתלהב יותר מידי משהו רע יקרה.
אני בשבוע 10 ועדיין קשה לי להזדהות עם הניק הרגיל שלי פה.. (לא שאני כזאת מוכרת.. שריטה שלי - בהמשך למשפט הנ"ל)
החולצות שלי הרגילות די צמודות ואני לא רוצה שכבר יראו, הבטן שלי מתנפחת מיום ליום אז לא היתה לי בררה אלא לקנות כמה חולצות קצת יותר רחבות. ואחרי שקניתי אותן אתמול, ממש הייתי חייבת להכנס הבוקר למוקד לוודא שהכל בסדר - מזכיר את אותה שריטה, נכון? ב"ה יש דופק והעובר מתאים לשבוע. מליון פעמים תודה!
אני לא יודעת מה להגיד לך, ברור שזה פחד לא רציונלי, בגדול אני חושבת שצריך לזרום עם מה שמרגישים, לנסות בעדינות להרגיע את עצמך עד כמה שאת יכולה, לא להלחם ברגשות בכח.
אני הולכת למוקד כל שבוע שבועיים לראות דופק וזה מה שמרגיע אותי.. את כבר בשלב ממש הרבה יותר מתקדם, אין לי מושג איך אני אתמודד בשלב כזה.

אולי טריק קטן לשחרור רגשי שעובד לי ממש טוב לפעמים, תראי אם את מתחברת - לקחת לעצמך פסק זמן של שקט שבו אף אחד לא יכול להפריע לך כולל הילדים (אולי כשהם ישנים או במסגרות) לנתק טלפון. לשבת עם עצמך, להרפות, להתכנס לתוך עצמך, לעצום עיניים. להציף את הרגשות - הפחדים, החרדות - להרגיש אותם במלואם, לתת להם לזרום בשקט ממך, דרכך והחוצה, לנסות להרגיש מה מסתתר מתחתם - כל רגש חדש שעולה לתת לו מקום, להרגיש אותו, לתת לו לצוף דרכך והחוצה. להמשיך להרגיש מה נמצא מתחתיו - ולהמשיך כך עד שתרגישי שסיימת.
בדר"כ אם נתן לעצמינו להרגיש את הרגש במלואו עד שנמצה אותו - בלב ליבו של הרגש נמצא בסופו של דבר שלווה.

ספרי אם זה מדבר אליך..

 

[ירוק מנטה]

תודה על השיתוף! זה נשמע מענין....

אני ממש בקטע של דמיון מודרך
אני בטיפול כזה כבר כמעט שנה... המטפלת שלי תמיד אומרת לחוות את הפחד ולמצוא דרך לראות אותו אחרת ולא למחוק אותו או להבהל ממנו.

 

[אנונימית בינתיים10]

אם את בקטע של דמיון מודרך

אז את מכירה את הספר "המסע" של ברנדון בייס?
משם לקחתי את התהליך המדהים הזה. זה אשכרה עובד. כל פעם שאני עושה את התהליך הזה אני מגיעה לשחרור רגשי ושלווה.

 

[מאמארוני]

יוצא לי לעשות משהו דומה

יצא לי לשוחח עם מישהי מאמינה, והיא כיוונה אותי בעניין הזה להרגיש את הפחד ואז לשחרר אותו בכיוון למעלה, לאלוהים. אז אני בתור לא מאמינה קצת קשה לי לדמיין את אלוהים תופס את הפחד אבל לגמרי כל פעם שאני מוצפת בחרדה אני נותנת לה שתציף אותי ואז תעלה, כמו על בלון, למעלה. והכיוון לאן לשלוח את זה מאוד עוזר. אני מדמיינת שאני קושרת את זה לבלון של תקווה ושולחת. לא רק ברגע שקט, בשיא העומס שהמחשבות פתאום באות - אני עוצרת לרגע ואומרת לעצמי - תקשרי לבלון.

 

[ספרקית]

מעתיקה לכאן מה שכתבתי שם....

התחושה הזו שאם לרגע קט נרפה מהלחץ מיד ינחת עלינו אסון מוכרת לי מאוד

ולא רק מההריון.
כבר שנים שאני חיה את חיי נזהרת שלא יהיה מושלם מדי. כי כשהכל מושלם, מרפי אורב מעבר לפינה. אלה חיים מתישים מאוד. כוננות מתמדת מפני האסון הבא.
אין לי תובנות. לא יודעת איך משחררים את המקום הזה. רק רציתי להגיד שאני מבינה ומזדהה

 

[Halfwaythere]

מזהה מאוד

בעיקר עם מה שכתבת בשרשור השני, לגבי אותו רופא טיפש ווהפלה השניה.
גם אני בהריון ראשון אחרי הפלה ואפילו בשני הייתי יחסית רגועה. חשבתי שתרמתי את חלקי בסטטיסטיקה. אבל ההפלה השניה כבר שברה אותי. איבדתי את הבטחון בגוף שלי, בעולם, בהריונות.
כל הריון מעורר חששות. האם יש מספיק תנועות? האם העובר בריא? האם הלידה תעבור בשלום?
בדרך כלל, רוב הנשים יודעים להרגיע את עצמם שהכל בסדר, וחששות הם רק בראש. אבל אנחנו שחווינו כזאת טראומה, בטח יותר מפעם אחת, קשה לנו לסמוך שוב על יהיה בסדר. התמימות והאמון נסדקים ואי אפשר לחזור חזרה.
בכל זאת הסיכויים שמשהו ישתבש קלושים, את ממש בישורת האחרונה, ואין לנו ברירה אלא להאמין שיהיה טוב, ולעבור יום אחרי יום עד שתחזיקי אותו בידייך.
לגבי ציוד ודאגות אחרות, עשי מה שנוח לך. אם זה מלחיץ להתעסק עם זה, תמיד אפשר לשלוח בעל או מישהו קרוב אחרי הלידה לקנות מה שצריך.
אני דווקא אוהבת להתעסק בבגדים ובציוד. מרגישה שזה מקרב אותי ללידה, לסוף הטוב המיוחל.
שיעבור בקלות ומהר

 

[אם הבנות2]

אני אגיד לך מה עבד בשבילי

בשלבים הראשונים שזה גרגר פצפון דמיון מודרך עזר לי. דמיינתי אותו כמו שרואים בתמונות.
בהמשך הבעיטות עזרו. כל בעיטה שקיבלתי הרגישה לי כמו אולטראסאונד נייד.
בשלב של הסוף הייתי מאוד חרדה. ואני זוכרת חרדה דומה גם בהריון השני שלי שהיה לא אחרי אובדן. זה מאוד טבעי.
השתחררתי מהחרדה הזאת ברגע שהוא יצא החוצה.
מצטערת שזה לא מעודד