עתיד בתור ציווי חדש?
לומר שהתבטלות הציווי בפני העתיד בעברית המודרנית הוא סימן לנימוס זו נאיביות. לפי עניות דעתי, מדובר אך ורק בהתנוונות צורת הציווי מתוך הרצון לפשט ולמעט במספר הצורות וההטיות בשפה (ראה גם התבטלות נל"א בפני נל"י-נל"ה, לדוגמה). הוכחה אחת לכך היא שצורת הציווי לא תמיד מוחלפת בעתיד, אלא פשוט בצורה הנוחה ביותר לדובר. לעיתים היא לא מוחלפת כלל (בעיקר בשורשים שצורת הציווי שלהם חד-הברתית, כגון: תן, בוא, לך, קח, עוף, רוץ), ולעיתים היא מוחלפת בהטיית השורש במבנה אחר לגמרי (היכנס לעומת כנס, הסתכל לעומת סתכל). הוכחה אחרת היא כי אין סיבה לחשוב שצורת העתיד הינה נימוסית יותר מאשר צורת ציווי - להיפך. צורת הציווי משמשת גם לבקשת משאלות ולפניות מנומסות (כמו בעזרת 'נא'). אך דיבור בצורת העתיד כמוהו כקביעת עובדה. 'תתקשרו אלי' - 'אתם תתקשרו אלי', כלומר, קביעת העתיד כעובדה. בנוסף, אני חושב שעם כל האהבה וההערכה לעם ישראל, לומר שהנימוס הוא בעדיפויותיו הראשונות זהו הסבר קצת מאולץ. אני חושב שכשעבריין מאיים על קורבן ואומר לו 'תביא לי את הארנק שלך' הוא לא מתכוון להיות מנומס במיוחד. לכן אינני חושב שמקור הציווי החדש בנימוסין, אלא בניסיון הדובר לפשט את השפה. אבל אלו רק הגיגיי האישיים.