התרגיל של החיים
לפחות התרגיל של החיים שלי. חוייה קטנה שלי או קטע מהסיפור:"בשם האהבה" שמתאר מה זאת אהבה ומה הכל ניתן לעשות בשמה. למטרת השתתפות אישית את יכולה לשבת ברוגע ולהתחיל לדמיין. תארי לך קבוצה של אנשים שתופסת אותך, כולאת אותך לתקופה בלתי מוגבלת בין 4 קירות עם שמונה אנשים בחדר שינה קטן, עם מיטה מזוהמת, שירותים דולפים, קירות מתפרקים, ריצפה מרוחה זוהמה, שתן צואה, ומיי שתיה מזוהמים. תאריי לך את קבוצת האנשים מכה אותך, ואחרי הקרב קושרת אותך למיטה בתנוחת עינויים, משאירה אותך שם במשך שעות למרות שאת צמאה ומתחננת. אחר כך היא מזריקה לך כימיקל , שכל כולו הוא עינוי פיזי ונפשי, וכך היא משאירה אותך נעולה על המיטה, בתוך השתן והצואה שלך, נאבקת בייסוריך במשך 13 שעות. תארי לך את ההרגשה הבאה שגורם לך הכימיקל המוזרק : באופן כללי כל הגוף מתקשח. הצוור נתפס בזווית לא נורמלית. שרירי הלסת מפסיקים לתקד כראוי, וכל התחושה בפה ובגרון היא תחושת כאב, כך שאכילה הופכת לסיוט. המוח מתנוון כך שהניסיון לחשיבה הופך למעמץ מיותר. זה פשוט לא עובד. חוסר היכולת לחשוב מכניסה אותך לחרדות כי הכל מסובך ולא ברור. הקשבה לאחרים נהיית מעבר להשיגך, בגלל חוסר היכולת לעקוב מחשבתית אחרי דיבריהם. גם הדיבור הופך לבלתי אפשרי, גם מבחינה פיסקלית של שרירים, וגם מפעת הסיבוך שבלחשוב על הדברים, לעקוב אחריהם, ולומר אותם בסדר כל שהוא. בכלל פעולות שכרוכות בחשיבה, הופכות לעינויי פיסקלי של כאבים נוראיים שאת סובלת כל אימת שאת כן מנסה לדבר או להקשיב או לצפות בטלביזיה. כמו כן את חשה עצבים בכל הגוף המוקשה. בכל תנוחה אפשרית של שכיבה, עמידה או ישיבה את לא מוצעת שום רוגע. כל שנייה בה את ערה היא סיוא פיסיקלי ונפשי, וכל שנייה חדשה היא סיוט חדש. כך הגוף הופך לאויב שלך, ואת רוצה להשמיד אותו, או להתאבד. תארי לך, שאף אחד לא מדבר איתך, לא מצדיק את היותך שם, לא שואל אותך איך את מרגישה, ולא נותן לך שום אינדיקציה של כמה זמן זה הולך להימשך. תארי לך שבתוך המוסד נהוגים כללים אכזריים, של שעות ארוכות בהן חדרי השינה סגורים, והמקום היחיד שנותר לשבת ב"נוח", ולהאבק בייסורים הוא על הריצפה המזוהמת. תארי לך שנציבי המוסד יודעים רק לצעוק ולצעוק ולצעוק, ולהכאיב ולהכאיב ולאיים ולאיים ולהכות ולהכות. תארי לך ששבוע וחצי את שורדת רק מהידיעה שאת שם בטעות. טעות? למקום הזה אין הצדקה להכניס אף אחד. אבל את נקייה מכל אשמה, ומוחך צלול. שבוע וחצי את סופרת את השניות עד לועידת ערעורים שנערכת בסופו. לוועידה הזו את מכנסת את קצת הכוח שנשאר לך, וכותבת מכתב מפורט, על סיבת כליאתך המוטעית, והתופת אותה את חווה. מה תגידי על חברי הוועידה המביטים בך בזלזול, ואפילו צועקים עליך כיוון שלדבר את כבר לא מסוגלת. הם אפילו לא טורחים לקרא את המכתב שכתבת, ושולחים אותך בחזרה, ישר לתוך התופת, לספור את שניות הגיהנום במשך חודש שלם. תארי לך שבתוך ה"מוסד" הזה מתהלכים כמעט רק אנשים שכבר הרבה זמן איבדו קשר עם המציאות, ואין פלא שכך. בקרוב הולכת להצטרף אליהם אחת נוספת. זהו. על החוויה במלואה ניתן לקרוא אצלי באלכימיה בסיפור "בשם האהבה".
לפחות התרגיל של החיים שלי. חוייה קטנה שלי או קטע מהסיפור:"בשם האהבה" שמתאר מה זאת אהבה ומה הכל ניתן לעשות בשמה. למטרת השתתפות אישית את יכולה לשבת ברוגע ולהתחיל לדמיין. תארי לך קבוצה של אנשים שתופסת אותך, כולאת אותך לתקופה בלתי מוגבלת בין 4 קירות עם שמונה אנשים בחדר שינה קטן, עם מיטה מזוהמת, שירותים דולפים, קירות מתפרקים, ריצפה מרוחה זוהמה, שתן צואה, ומיי שתיה מזוהמים. תאריי לך את קבוצת האנשים מכה אותך, ואחרי הקרב קושרת אותך למיטה בתנוחת עינויים, משאירה אותך שם במשך שעות למרות שאת צמאה ומתחננת. אחר כך היא מזריקה לך כימיקל , שכל כולו הוא עינוי פיזי ונפשי, וכך היא משאירה אותך נעולה על המיטה, בתוך השתן והצואה שלך, נאבקת בייסוריך במשך 13 שעות. תארי לך את ההרגשה הבאה שגורם לך הכימיקל המוזרק : באופן כללי כל הגוף מתקשח. הצוור נתפס בזווית לא נורמלית. שרירי הלסת מפסיקים לתקד כראוי, וכל התחושה בפה ובגרון היא תחושת כאב, כך שאכילה הופכת לסיוט. המוח מתנוון כך שהניסיון לחשיבה הופך למעמץ מיותר. זה פשוט לא עובד. חוסר היכולת לחשוב מכניסה אותך לחרדות כי הכל מסובך ולא ברור. הקשבה לאחרים נהיית מעבר להשיגך, בגלל חוסר היכולת לעקוב מחשבתית אחרי דיבריהם. גם הדיבור הופך לבלתי אפשרי, גם מבחינה פיסקלית של שרירים, וגם מפעת הסיבוך שבלחשוב על הדברים, לעקוב אחריהם, ולומר אותם בסדר כל שהוא. בכלל פעולות שכרוכות בחשיבה, הופכות לעינויי פיסקלי של כאבים נוראיים שאת סובלת כל אימת שאת כן מנסה לדבר או להקשיב או לצפות בטלביזיה. כמו כן את חשה עצבים בכל הגוף המוקשה. בכל תנוחה אפשרית של שכיבה, עמידה או ישיבה את לא מוצעת שום רוגע. כל שנייה בה את ערה היא סיוא פיסיקלי ונפשי, וכל שנייה חדשה היא סיוט חדש. כך הגוף הופך לאויב שלך, ואת רוצה להשמיד אותו, או להתאבד. תארי לך, שאף אחד לא מדבר איתך, לא מצדיק את היותך שם, לא שואל אותך איך את מרגישה, ולא נותן לך שום אינדיקציה של כמה זמן זה הולך להימשך. תארי לך שבתוך המוסד נהוגים כללים אכזריים, של שעות ארוכות בהן חדרי השינה סגורים, והמקום היחיד שנותר לשבת ב"נוח", ולהאבק בייסורים הוא על הריצפה המזוהמת. תארי לך שנציבי המוסד יודעים רק לצעוק ולצעוק ולצעוק, ולהכאיב ולהכאיב ולאיים ולאיים ולהכות ולהכות. תארי לך ששבוע וחצי את שורדת רק מהידיעה שאת שם בטעות. טעות? למקום הזה אין הצדקה להכניס אף אחד. אבל את נקייה מכל אשמה, ומוחך צלול. שבוע וחצי את סופרת את השניות עד לועידת ערעורים שנערכת בסופו. לוועידה הזו את מכנסת את קצת הכוח שנשאר לך, וכותבת מכתב מפורט, על סיבת כליאתך המוטעית, והתופת אותה את חווה. מה תגידי על חברי הוועידה המביטים בך בזלזול, ואפילו צועקים עליך כיוון שלדבר את כבר לא מסוגלת. הם אפילו לא טורחים לקרא את המכתב שכתבת, ושולחים אותך בחזרה, ישר לתוך התופת, לספור את שניות הגיהנום במשך חודש שלם. תארי לך שבתוך ה"מוסד" הזה מתהלכים כמעט רק אנשים שכבר הרבה זמן איבדו קשר עם המציאות, ואין פלא שכך. בקרוב הולכת להצטרף אליהם אחת נוספת. זהו. על החוויה במלואה ניתן לקרוא אצלי באלכימיה בסיפור "בשם האהבה".
