התרמית
"אחי עובד בארכיון המגיפות". תמיד רציתי להגיד את זה אבל עד כה לא הזדמנה לי ההזדמנות המיוחלת. איש שיחתי היה פקיד משופם ממשרד הבריאות נטול הומור שנפגשתי איתו לצורכי עבודה אבל הוא התעקש כל הזמן להביט במחשוף שלי ולומר הערות גסות מאד בין לבין שהוא מנסה לענות בסבר פנים חמור לכל השאלות. "מגיפות? למה לא אמרת קודם?" שאל בסבר פנים חמור בעודו מנסה להסתיר ממני את העובדה שפניו אדומות כסלק. "אחי עובד שם" הסברתי "אבל הוא מעולם לא הסביר מהי בדיוק העבודה שלו שם. האם לא נפגשת אתה והוא?". "לא" אמר הפקיד "אני לא מספיק חשוב בשביל הוועדות הקטנות של חצות". וכולנו משתדלים להתרחק מארכיון המגיפות כמה שיותר רחוק רצה להוסיף אני יודעת. אחי סיפר לי על יראת הכבוד שנוהגים עובדי משרד הבריאות במרתפים העמוקים מני חקר של ארכיון המגיפות שם מאוחסנות לאחר כבוד המגיפות שכל אחת ואחת מהן יכולה להרוג אדם בתוך שניה. "בסדר" אמרתי "אם הכל ברור, אני רוצה לשאול..." הפקיד היה מנומס יותר בשארית השיחה ואפילו שילם את החשבון עבור שנינו. העורך שלי היה מעדיף שאראיין את אחי אבל אם אעשה זאת הוא לא ידבר איתי אחר כך לעולם. הפקיד היה פשרה מנומסת ובלתי מספקת כפי שהתגלה בשיחה זו. העובדה שנוהלי המגיפה של משרד הבריאות דרושים רענון הייתה כה ישנה וכה עבשה עד שפחדתי לבסס עליה כתבה. "משרד הבריאות נאבק בשיניים על כל טיק וטיק דווקא בגלל שהפוליטיקאים של היום בטוחים כי בגלל הבריאות האידילית של בוחריהם הם יכולים לסגור את המשרד בלב שקט או לייבש אותו באיטיות" הסביר לי הפקיד בעצב. "בלתי אפשרי" אמר העורך "הבטחנו כתבה בנושא בריאות הציבור ואת אכן תכתבי כתבה בנושא בריאות הבריאות אפילו אם היא תהיה שירת הברבור שלך!". ואם לא, הבעלים יפטרו אותי ואותך וימנו אנשים שיכולים לעשות את העבודה הוסיף באין אומר. העורך ראה יותר משלוש מאות שנים של היסטוריה ועיתונאות ואחת לחמישים שנה היה שולח אוטוביוגרפיה להוצאת מיר שהייתה חלק מקבוצת מיר שהרשת שלנו הייתה חלק ממנה. "אבל חיפשתי וחיפשתי" טענתי "אנחנו מבטיחים ללקוחות שלנו מקוריות וחדשנות אבל אין שום דבר חדש בתחום בריאות הציבור!". העורך מיצמץ ואמר: "תמציאי". כמובן, תמציאי... שלושה שבועות לאחר פירסום הכתבה התקשר אליי אחי מארכיון המגיפות ואמר בבהלה: "הבוס כלומר שר הבריאות דיבר איתי אתמול על הכתבה שלך על התפרצויות של מגיפה שם ומגיפה פה והוא רצה לדעת אם יש משהו בדבריך. אמרתי לו שלא אבל הוא לא השתכנע. ´זה מה שאנחנו צריכים´ אמר השר ´זה ישכנע אותם אחת ולתמיד´. אני הסברתי לו שוב שזו בטח המצאה. הוא אמר: ´ילד, זה לא משנה לי בהרבה אם זו המצאה או מציאות, העיקר שהפרלמנטה חושבים שזו המציאות´. בקיצור, השר מבקש עוד כתבה בסגנון הזה". הייתי כבר על כתבה אחרת אבל התקשרתי בכל זאת לעורך והוא כמעט נחנק אבל אמר: "אדבר עם הבוס". יומיים לאחר מכן, התקשר אליי העורך ואמר: "הבוס מסכים אבל הפעם הוא רוצה שזה יהיה הולו ולא כתבה. ככה זה יגיע ליותר אנשים". הבוס אומנם לא היה חסיד גדול של משרד הבריאות אבל אני אשלם את המחיר ולא הוא אם יתגלה שכל זה תרמית. הוא קיווה לקצור מזה יבול של שערוריות שיעסיק את הכתבים שלנו במדור הפוליטי. עזבתי את הכתבה ההיא והשתקעתי שוב בתחקיר ולאחר שנה פירסמתי את ההולו; הוצאת מיר הוציאה אותו תחת שמו של איזה רופא ידוע שהסכים להשתמשות בשמו תמורת חמישים מיליון טיקים מהבוס. שערוריה רדפה שערוריה ועד סוף הרבעון תקציב משרד הבריאות היה מנופח מעבר לכל פרופרוציה היגיונית. אבל מישהו היה צריך לעצור את החגיגה וזה היה למרבה הפלא מישהו ממשרד הבריאות, הפקיד המשופם שדיברתי איתו לפני זמן כה רב, שהודה שהנתונים זויפו ומסר את שמי. התובע נתן לי שתי אפשרויות: שהייה בהקפאה למשך אלף השנים הבאות ולהודות על כל פשעיי נגד האנושות או למות מאחת המגיפות "שלי" אם לא אודה. בשעה זו מכינים את התא. בעוד אלף שנה העולם בטח יהיה מושלם. [הערה: מסמכים אלה פורסמו בחסות הוצאת מיר. כל זכויות היוצרים הם של הוצאת מיר. אין להעתיק, להקליט או לקרוא בלי אישור]
"אחי עובד בארכיון המגיפות". תמיד רציתי להגיד את זה אבל עד כה לא הזדמנה לי ההזדמנות המיוחלת. איש שיחתי היה פקיד משופם ממשרד הבריאות נטול הומור שנפגשתי איתו לצורכי עבודה אבל הוא התעקש כל הזמן להביט במחשוף שלי ולומר הערות גסות מאד בין לבין שהוא מנסה לענות בסבר פנים חמור לכל השאלות. "מגיפות? למה לא אמרת קודם?" שאל בסבר פנים חמור בעודו מנסה להסתיר ממני את העובדה שפניו אדומות כסלק. "אחי עובד שם" הסברתי "אבל הוא מעולם לא הסביר מהי בדיוק העבודה שלו שם. האם לא נפגשת אתה והוא?". "לא" אמר הפקיד "אני לא מספיק חשוב בשביל הוועדות הקטנות של חצות". וכולנו משתדלים להתרחק מארכיון המגיפות כמה שיותר רחוק רצה להוסיף אני יודעת. אחי סיפר לי על יראת הכבוד שנוהגים עובדי משרד הבריאות במרתפים העמוקים מני חקר של ארכיון המגיפות שם מאוחסנות לאחר כבוד המגיפות שכל אחת ואחת מהן יכולה להרוג אדם בתוך שניה. "בסדר" אמרתי "אם הכל ברור, אני רוצה לשאול..." הפקיד היה מנומס יותר בשארית השיחה ואפילו שילם את החשבון עבור שנינו. העורך שלי היה מעדיף שאראיין את אחי אבל אם אעשה זאת הוא לא ידבר איתי אחר כך לעולם. הפקיד היה פשרה מנומסת ובלתי מספקת כפי שהתגלה בשיחה זו. העובדה שנוהלי המגיפה של משרד הבריאות דרושים רענון הייתה כה ישנה וכה עבשה עד שפחדתי לבסס עליה כתבה. "משרד הבריאות נאבק בשיניים על כל טיק וטיק דווקא בגלל שהפוליטיקאים של היום בטוחים כי בגלל הבריאות האידילית של בוחריהם הם יכולים לסגור את המשרד בלב שקט או לייבש אותו באיטיות" הסביר לי הפקיד בעצב. "בלתי אפשרי" אמר העורך "הבטחנו כתבה בנושא בריאות הציבור ואת אכן תכתבי כתבה בנושא בריאות הבריאות אפילו אם היא תהיה שירת הברבור שלך!". ואם לא, הבעלים יפטרו אותי ואותך וימנו אנשים שיכולים לעשות את העבודה הוסיף באין אומר. העורך ראה יותר משלוש מאות שנים של היסטוריה ועיתונאות ואחת לחמישים שנה היה שולח אוטוביוגרפיה להוצאת מיר שהייתה חלק מקבוצת מיר שהרשת שלנו הייתה חלק ממנה. "אבל חיפשתי וחיפשתי" טענתי "אנחנו מבטיחים ללקוחות שלנו מקוריות וחדשנות אבל אין שום דבר חדש בתחום בריאות הציבור!". העורך מיצמץ ואמר: "תמציאי". כמובן, תמציאי... שלושה שבועות לאחר פירסום הכתבה התקשר אליי אחי מארכיון המגיפות ואמר בבהלה: "הבוס כלומר שר הבריאות דיבר איתי אתמול על הכתבה שלך על התפרצויות של מגיפה שם ומגיפה פה והוא רצה לדעת אם יש משהו בדבריך. אמרתי לו שלא אבל הוא לא השתכנע. ´זה מה שאנחנו צריכים´ אמר השר ´זה ישכנע אותם אחת ולתמיד´. אני הסברתי לו שוב שזו בטח המצאה. הוא אמר: ´ילד, זה לא משנה לי בהרבה אם זו המצאה או מציאות, העיקר שהפרלמנטה חושבים שזו המציאות´. בקיצור, השר מבקש עוד כתבה בסגנון הזה". הייתי כבר על כתבה אחרת אבל התקשרתי בכל זאת לעורך והוא כמעט נחנק אבל אמר: "אדבר עם הבוס". יומיים לאחר מכן, התקשר אליי העורך ואמר: "הבוס מסכים אבל הפעם הוא רוצה שזה יהיה הולו ולא כתבה. ככה זה יגיע ליותר אנשים". הבוס אומנם לא היה חסיד גדול של משרד הבריאות אבל אני אשלם את המחיר ולא הוא אם יתגלה שכל זה תרמית. הוא קיווה לקצור מזה יבול של שערוריות שיעסיק את הכתבים שלנו במדור הפוליטי. עזבתי את הכתבה ההיא והשתקעתי שוב בתחקיר ולאחר שנה פירסמתי את ההולו; הוצאת מיר הוציאה אותו תחת שמו של איזה רופא ידוע שהסכים להשתמשות בשמו תמורת חמישים מיליון טיקים מהבוס. שערוריה רדפה שערוריה ועד סוף הרבעון תקציב משרד הבריאות היה מנופח מעבר לכל פרופרוציה היגיונית. אבל מישהו היה צריך לעצור את החגיגה וזה היה למרבה הפלא מישהו ממשרד הבריאות, הפקיד המשופם שדיברתי איתו לפני זמן כה רב, שהודה שהנתונים זויפו ומסר את שמי. התובע נתן לי שתי אפשרויות: שהייה בהקפאה למשך אלף השנים הבאות ולהודות על כל פשעיי נגד האנושות או למות מאחת המגיפות "שלי" אם לא אודה. בשעה זו מכינים את התא. בעוד אלף שנה העולם בטח יהיה מושלם. [הערה: מסמכים אלה פורסמו בחסות הוצאת מיר. כל זכויות היוצרים הם של הוצאת מיר. אין להעתיק, להקליט או לקרוא בלי אישור]