התשמעי קולי?
ככל שאמא מתחזקת פיזית, ויותר צלולה בשל החלפת הכדורים שטישטשו אותה, יש יותר רגעים מתוקים ומצד שני היא יותר מגיבה ומתנגדת לדברים אחרים. למשל נטילת כדורים, החלפת טיטול ואתמול היא היתה במיטה מחוברת לאינפוזיה, הלכתי למטבח לעשר דקות וחזרתי ומצאתי אותה עם מחט בים וכל תכולת האינפוזיה מטפטפת על המיטה. כל כך נבהלתי שהיא יכולה בטעות לדקור עצמה וצעקתי עליה.דקה אחרי כבר התייסרתי ובאתי להתנצל " אני לא כועסת" אמרה ולשאלתי אם נפגעה מזה שצעקתי עליה ענו לי עיניה המבויישות. התחבקנו ושרנו שירי חנוכה, והאחות הגיעה שוב והתקינה אינפוזיה חדשה הפעם במקום פחות נגיש. בלילה, כשנגמרה האינפוזיה, ניתקקתי והושבתי את אמא בכסא, החלפנו מצעים, לבשנו כותונת לילה והכנתי לה שוקו חם והלכנו לישון. תוך כדי שינה אני שומעת קול קורא בחשכה " ענת!!!" התעוררתי ופתחתי את החלון. לא היה לי מושג מה השעה ומי זה? ושכבר החלטתי שזה היה בחלום, ונכנסתי שוב למיטה , שוב הקול הזה. מוכר כל כך ועם זאת רחוק. לא ידעתי מה לחשוב? האם זה קול אלוהים הדובר אליי ונגלה לי? הרי קול אישה הוא, שמא אני כבר מתחילה לפתח אלצהיימר ושומעת קולות? שוב הקול, והפעם בנחישות גדולה. " ענתתתתתתתתתתתתתת", קפצתי ופתחתי את החלון אור לילה קסום נגלה לי, שמיים מכוסים ענני גשם שמהם מציצים כוכבים נוצצים. אולי השכנה זקוקה לעזרה? הרי יש לה בעל חולה? " מי זה קורא לי?. ", שאלתי, והתשובה הדהימה אותי " אמא!!!" כבר למעלה משנתיים שאמא שלי לא קוראת לעזרה. היא לא יודעת איך. גם שנחיל נמלים עקץ את האצבע של רגלה היא סבלה בשקט וחיכתה שנבוא. ולפתע היא קוראת לי ובאיזה נחישות. הגעתי בריצה וחיבקתי אותה. היא לא הבינה שהבכי שלי הוא משמחה. וביקשה שאסובב אותה על הגב כי לא נוח לה. סידרתי אותה עד שחשה נוח ואז רצתה לקום כי חשבה שזה בוקר. אז הבאתי את הספר האהוב עליה וביחד דיקלמנו שעה ארוכה את הסיפורים הכתובים בחרוזים שהיא כה אוהבת.והיא זכרה חצי טקסט בעלפה והיה כל כך מרגש. הבוקר היא ישנה עד כמעט עשר בבוקר, התעוררה עם חיוך ו.... יבשה.
ככל שאמא מתחזקת פיזית, ויותר צלולה בשל החלפת הכדורים שטישטשו אותה, יש יותר רגעים מתוקים ומצד שני היא יותר מגיבה ומתנגדת לדברים אחרים. למשל נטילת כדורים, החלפת טיטול ואתמול היא היתה במיטה מחוברת לאינפוזיה, הלכתי למטבח לעשר דקות וחזרתי ומצאתי אותה עם מחט בים וכל תכולת האינפוזיה מטפטפת על המיטה. כל כך נבהלתי שהיא יכולה בטעות לדקור עצמה וצעקתי עליה.דקה אחרי כבר התייסרתי ובאתי להתנצל " אני לא כועסת" אמרה ולשאלתי אם נפגעה מזה שצעקתי עליה ענו לי עיניה המבויישות. התחבקנו ושרנו שירי חנוכה, והאחות הגיעה שוב והתקינה אינפוזיה חדשה הפעם במקום פחות נגיש. בלילה, כשנגמרה האינפוזיה, ניתקקתי והושבתי את אמא בכסא, החלפנו מצעים, לבשנו כותונת לילה והכנתי לה שוקו חם והלכנו לישון. תוך כדי שינה אני שומעת קול קורא בחשכה " ענת!!!" התעוררתי ופתחתי את החלון. לא היה לי מושג מה השעה ומי זה? ושכבר החלטתי שזה היה בחלום, ונכנסתי שוב למיטה , שוב הקול הזה. מוכר כל כך ועם זאת רחוק. לא ידעתי מה לחשוב? האם זה קול אלוהים הדובר אליי ונגלה לי? הרי קול אישה הוא, שמא אני כבר מתחילה לפתח אלצהיימר ושומעת קולות? שוב הקול, והפעם בנחישות גדולה. " ענתתתתתתתתתתתתתת", קפצתי ופתחתי את החלון אור לילה קסום נגלה לי, שמיים מכוסים ענני גשם שמהם מציצים כוכבים נוצצים. אולי השכנה זקוקה לעזרה? הרי יש לה בעל חולה? " מי זה קורא לי?. ", שאלתי, והתשובה הדהימה אותי " אמא!!!" כבר למעלה משנתיים שאמא שלי לא קוראת לעזרה. היא לא יודעת איך. גם שנחיל נמלים עקץ את האצבע של רגלה היא סבלה בשקט וחיכתה שנבוא. ולפתע היא קוראת לי ובאיזה נחישות. הגעתי בריצה וחיבקתי אותה. היא לא הבינה שהבכי שלי הוא משמחה. וביקשה שאסובב אותה על הגב כי לא נוח לה. סידרתי אותה עד שחשה נוח ואז רצתה לקום כי חשבה שזה בוקר. אז הבאתי את הספר האהוב עליה וביחד דיקלמנו שעה ארוכה את הסיפורים הכתובים בחרוזים שהיא כה אוהבת.והיא זכרה חצי טקסט בעלפה והיה כל כך מרגש. הבוקר היא ישנה עד כמעט עשר בבוקר, התעוררה עם חיוך ו.... יבשה.