ציףציף1000
New member
ה"גרדיאן" מכה שנית
אתמול התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרו של מייסון, תחת הכותרת Crazy Diamonds ("יהלומים מטורפים"). הביקורת נכתבה ע"י דייויד סינקלייר, ולוותה בתמונה של הלהקה משנת 1967, עם סיד. המבקר התייחס במאמר גם לספר נוסף שיצא לאחרונה, ע"י ריק פארפיט ופראנסיס רוסי מסטטוס קוו, ומשווה בין שני הספרים. לצורך העניין, אני מתרגמת רק את הקטעים הרלבנטיים: "לרוב כוכבי הרוק יש סיפור הגון לספר. אך יש הבדלים קיצוניים בדרכים בהן הם בוחרים לספר אותו. לחלקם שאיפות ספרותיות בעוד אחרים - כגון ניק מייסון מהפלויד - רוצים לסקר את ההשגים אליהם הגיעו בחייהם עם דיוק ותשומת לב לפרטים, כפי שהם חושבים שמגיע להם.... בעוד פארפיט ורוסי לא מצליחים לקשר בין מה שקרה בחייהם, לבין מה שקרה מחוץ לבועה הקטנה שלהם, מייסון עשה מאמץ ניכר למלא את החסר בידע שלו ושלנו לגבי ההסטוריה המסובכת של הפינק פלויד. כמתופף הלהקה, והחבר היחיד בה שהיה בה מאז הקמתה באמצע שנות השישים ועד היום, מייסון נמצא במקום האידאלי לספר את אחד הסיפורים הגדולים ביותר בפנתאון הרוק. ערכי ההפקה של הספר משקפים את ערכי ההפקה של הפלויד עצמם: סולידיים, עשירים, כבדים, עם עיצוב וכריכה יפהפיים - הספר מתאים רק למדפים (או שולחנות) חזקים במיוחד. כל מה שקשור לעיצוב הספר - ה-layout, מאות התמונות הצבעוניות, הטקסט - בוצע בהקפדה רבה, מלבד העדרו של אינדקס, משום מה. אפילו כותרות התמונות עוצבו כפיסות מידע אינפורמטיביות, מדוייקות, ולעיתים משעשעות. אך כל זה לא היה שווה, אם הכתיבה היתה גרועה. למזלנו, היא אכן טובה. אם מייסון - שלמד ארכיטקטורה בריג'נט סטריט פוליטכניק (כיום מכללת ווסטמינסטר בלונדון) - היה נכשל כמוסיקאי, הוא ככל הנראה היה יכול לפצוח בקריירה מצליחה כסופר. יש לו סגנון קליל, מדוד, בו הוא מפזר הומור יבש ומקורי. כשהוא מזכיר שריק רייט, קלידן הלהקה, היה הראשון ששיר שלו הוקלט ופורסם, הוא מציין שבכך זכה רייט למקדמה ע"ס 75 פאונד "שנים רבות לפני שמי מאתנו ידע מה זה "שוד בצהרי יום" ".. הסיפור של הפלויד לא נעדר תחומי מחלוקת והתהוללות. ההתדרדרות המהירה של כותב השירים המקורי של הלהקה והגאון התורן שלה, סיד בארט, לטירוף שהוחמר ע"י שימוש בסמים; הפיטורים של הקלידן ריק רייט בעת הקלטות "החומה"; עזיבתו של ווטרס את הלהקה, שלוותה בריב ותביעות משפטיות, לאחר יציאת האלבום TFC; כל האפיזודות האלו מקבלות כיסוי בספרו של מייסון. אך במקום לנקוט בטון סנסציוני, כמו כותבים "מקצועיים" רבים, בחר מייסון בטון סמכותי ורגוע, שהולם את מי שהיה נוכח בארועים אלו, ומנסה לספר את הסיפור בצורה הכי מכובדת האפשרית. אם רציתם לדעת איך יצרו הפלויד כמה מהאפקטים הויזואליים המדהימים שלהם, או באלו כלים הם נגנו בהקלטות מרכזיות בהסטוריה שלהם, או כיצד נכתבו כמה משיריהם המפורסמים, מייסון יוכל לומר לכם. נישואין, גרושין, סמים (מה שהיה, בכלל) ועניינים אישיים אחרים שאינם קשורים באופן ישיר לניהול הלהקה, הוסטו הצידה בכוונה, ולמזלנו הדבר היחיד שמקבל "צחצוח" הם המצלתיים. כשהוא מסכם את יכולותיהם של חברי הלהקה בשנת 1968 - השנה בה בארט החולה עזב - כותב מייסון שדייויד גילמור היה גיטריסט "טוב טכנית", אשר "הצליח לדלג כצפרדע על פני התקופה בה סלסול בשער נחשב לשיא האופנה", בעוד ריק רייט הוסיף "טקסטורה ומלודיה" ו-ווטרס "מוטיבציה, משמעת וחזון מוסיקלי". כשהוא מגיע, בחוסר רצון, ליכולותיו שלו, מייסון מסכם: "מאחר ומתופפים חיים על פי חוקים משלהם, למזלי לא נאלצתי מעולם להצדיק את קיומי בדרך דומה [לחברי הלהקה האחרים]." טוב, הוא בהחלט הצדיק את קיומו כעת."
אתמול התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרו של מייסון, תחת הכותרת Crazy Diamonds ("יהלומים מטורפים"). הביקורת נכתבה ע"י דייויד סינקלייר, ולוותה בתמונה של הלהקה משנת 1967, עם סיד. המבקר התייחס במאמר גם לספר נוסף שיצא לאחרונה, ע"י ריק פארפיט ופראנסיס רוסי מסטטוס קוו, ומשווה בין שני הספרים. לצורך העניין, אני מתרגמת רק את הקטעים הרלבנטיים: "לרוב כוכבי הרוק יש סיפור הגון לספר. אך יש הבדלים קיצוניים בדרכים בהן הם בוחרים לספר אותו. לחלקם שאיפות ספרותיות בעוד אחרים - כגון ניק מייסון מהפלויד - רוצים לסקר את ההשגים אליהם הגיעו בחייהם עם דיוק ותשומת לב לפרטים, כפי שהם חושבים שמגיע להם.... בעוד פארפיט ורוסי לא מצליחים לקשר בין מה שקרה בחייהם, לבין מה שקרה מחוץ לבועה הקטנה שלהם, מייסון עשה מאמץ ניכר למלא את החסר בידע שלו ושלנו לגבי ההסטוריה המסובכת של הפינק פלויד. כמתופף הלהקה, והחבר היחיד בה שהיה בה מאז הקמתה באמצע שנות השישים ועד היום, מייסון נמצא במקום האידאלי לספר את אחד הסיפורים הגדולים ביותר בפנתאון הרוק. ערכי ההפקה של הספר משקפים את ערכי ההפקה של הפלויד עצמם: סולידיים, עשירים, כבדים, עם עיצוב וכריכה יפהפיים - הספר מתאים רק למדפים (או שולחנות) חזקים במיוחד. כל מה שקשור לעיצוב הספר - ה-layout, מאות התמונות הצבעוניות, הטקסט - בוצע בהקפדה רבה, מלבד העדרו של אינדקס, משום מה. אפילו כותרות התמונות עוצבו כפיסות מידע אינפורמטיביות, מדוייקות, ולעיתים משעשעות. אך כל זה לא היה שווה, אם הכתיבה היתה גרועה. למזלנו, היא אכן טובה. אם מייסון - שלמד ארכיטקטורה בריג'נט סטריט פוליטכניק (כיום מכללת ווסטמינסטר בלונדון) - היה נכשל כמוסיקאי, הוא ככל הנראה היה יכול לפצוח בקריירה מצליחה כסופר. יש לו סגנון קליל, מדוד, בו הוא מפזר הומור יבש ומקורי. כשהוא מזכיר שריק רייט, קלידן הלהקה, היה הראשון ששיר שלו הוקלט ופורסם, הוא מציין שבכך זכה רייט למקדמה ע"ס 75 פאונד "שנים רבות לפני שמי מאתנו ידע מה זה "שוד בצהרי יום" ".. הסיפור של הפלויד לא נעדר תחומי מחלוקת והתהוללות. ההתדרדרות המהירה של כותב השירים המקורי של הלהקה והגאון התורן שלה, סיד בארט, לטירוף שהוחמר ע"י שימוש בסמים; הפיטורים של הקלידן ריק רייט בעת הקלטות "החומה"; עזיבתו של ווטרס את הלהקה, שלוותה בריב ותביעות משפטיות, לאחר יציאת האלבום TFC; כל האפיזודות האלו מקבלות כיסוי בספרו של מייסון. אך במקום לנקוט בטון סנסציוני, כמו כותבים "מקצועיים" רבים, בחר מייסון בטון סמכותי ורגוע, שהולם את מי שהיה נוכח בארועים אלו, ומנסה לספר את הסיפור בצורה הכי מכובדת האפשרית. אם רציתם לדעת איך יצרו הפלויד כמה מהאפקטים הויזואליים המדהימים שלהם, או באלו כלים הם נגנו בהקלטות מרכזיות בהסטוריה שלהם, או כיצד נכתבו כמה משיריהם המפורסמים, מייסון יוכל לומר לכם. נישואין, גרושין, סמים (מה שהיה, בכלל) ועניינים אישיים אחרים שאינם קשורים באופן ישיר לניהול הלהקה, הוסטו הצידה בכוונה, ולמזלנו הדבר היחיד שמקבל "צחצוח" הם המצלתיים. כשהוא מסכם את יכולותיהם של חברי הלהקה בשנת 1968 - השנה בה בארט החולה עזב - כותב מייסון שדייויד גילמור היה גיטריסט "טוב טכנית", אשר "הצליח לדלג כצפרדע על פני התקופה בה סלסול בשער נחשב לשיא האופנה", בעוד ריק רייט הוסיף "טקסטורה ומלודיה" ו-ווטרס "מוטיבציה, משמעת וחזון מוסיקלי". כשהוא מגיע, בחוסר רצון, ליכולותיו שלו, מייסון מסכם: "מאחר ומתופפים חיים על פי חוקים משלהם, למזלי לא נאלצתי מעולם להצדיק את קיומי בדרך דומה [לחברי הלהקה האחרים]." טוב, הוא בהחלט הצדיק את קיומו כעת."
