~*~ ה ג ו ז ל ~*~

[דוקXטי]

~*~ ה ג ו ז ל ~*~

יום אחד שרקה הרוח בזעף וגשם זלעפות ניתך על פסגות ההרים הגבוהים. סערה איומה התחוללה ולא פסחה גם על קן נשרים ששכן באחד מנקיקי הצוקים. צייצו הגוזלים הרכים באימה ורעדו מהקור הנורא. ופתאום... בום טר-א-א-ח! מה זה אירע? הקן החמים נהרס ונהדף אל הקרקע וגוזל אחד מסכן נלקח בזרועות הסערה. טלטלה הרוח את הגוזל הרועד מאימה והדפה אותו לבסוף אל לול תרנגולות אחוזות תדהמה. הביטו התרנגולות בגוזל המסכן והתמים והניחו אותו לגדול יחד עם כל האפרוחים במדגרה. יום עבר ועוד יום וגוזלינו יחד עם כל האפרוחים מקרקר קרקורים ואוכל גרגרים, חלפה לה עוד תקופה והאפרוחים כבר החלו מתבגרים לתרנגולים. גוזלינו גם הוא בגר והצמיח כנפי נשרים אך כמו כולם המשיך לקרקר בגינה וללט זירעונים. ופעם אירע שחלף שם איכר והבחין בגוזל הנשרים, הרים האיכר בעדינות את הגוזל ולחש לו ברוך: גוזל גוזלי! לא תרנגול אתה כי אם נשר! לך ניתנו כנפיים לעוף, לדאות למרחקים, קום! פרוס כנפיך ועלה אל השחקים. נבהל הגוזל מהאיכר ומדבריו, החליק במהירות מתוך כפות ידיו ושב לקרקר עם חבריו בתוך להקת התרנגולים. ושוב חלפו מספר ימים והאיכר לא הרפה, רק המשיך ללחוש לגוזלינו באהבה: גוזל גוזלי, לא תרנגול אתה כי אם נשר! לך ניתנו כנפיים לעוף, להעפיל אל הגבהים! אך הגוזל נבעט מהדברים ונמלט שוב אל תוך להקת התרנגולים והמשיך לקרקר קירקורים וללעוס זירעונים. וכך נמשכו הדברים, האיכר לא התייש והכביר דיבורים על אויר צלול של פסגות הרים ומרחבי רקיע אין סופיים לשם יכול להמריא רק מי שנחון בכנפי נשרים. איך גוזלנו העדיף להמשיך לטמון ראשו בתוך הגרגרים כמו כל התרנגולים וסלד מהאיכר ומדבריו המייגעים. יום אחד נטל האיכר את הגוזל בידיו, הגביהו מעט והניחו על גבעה קטנה המשקיפה על שאר התרנגולים המדדים בחווה, השאיר אותו שם לבדו הצפה ממסתור מה יהיה בגורלו. נותר הגוזל מבוהל במרומי הגבעה והביט בבעטה כלפי מטה משתוקק לחבור לתרנגולים חזרה, אך לא העז לפרוס כנפיו במעופה, רק ה-ו-פ! ניתר בקפיצה וצנח אל הקרקע. כולו פצוע שכב שב שרוע נאנק וגונח ולא מבין מדוע רק לו יש מזל כה נורא?! ושוב חלפו ימים, גוזלנו הבריא והמשיך לעסוק בניקור בזרעים כשהאיכר צופה בו ורחמיו נכמרים על גוזל אצילים בעל כנפי נשרים שמכלה כל ימיו בניקור גרגרים ולא יודע שנולד לרחף ממעל על רקע שמים תכולים. ואז יום אחד ה... ->

 

[דוקXטי]

~הגוזל~ המשך...

ואז יום אחד התגבר האיכר ועשה את המעשה ``הכי אכזרי והכי הכי רחום!`` - נטל את הגוזל והותירו על פסגתו של אחד הצוקים הנושקים לשחקים, הביט הגוזל האומלל בחרדה כלפי מטה והצטמרר כולו, פחד לקפוץ, זכר עדיין את נפילתו הקודמת מגבעה כה קטנטונת ולא העז לנסות לקפוץ כלפי מטה ולו אפילו קפיצה פצפונת, בודד ועזוב, לפות חרדה ועצוב, נותר שם הגוזל בראש הצוק מיואש ונטוש ואז... לפתע פתאום מתוך המצוק נשא את עיניו כלפי מעלה! נשמת הנשרים שבקרבו ניעורה לחיים וכמו מאליה הניעה כנפיו נראה את הגוזל בקלילות ובאצלות אל המרחבים! אל הגבהים! והוא החל דואה שואף אל ריאותיו אויר הרים צלול מעל פסגות הרים, צופה באושר על היקום ממרומים ויודע שלעולם הוא לא ישוב יותר לנשום צחנת תרנגולים. יהודי! כמה פעמים שאלת את עצמך: מדוע רק אני היהודי סובל יותר משאר העמים? כמה? והסוד הוא כי ניחנת בנשמת אצילים של נשרים אביך אוהבך לא יניח לנשמתך להתבולל בין הגויים ולכלות כל ימיך ``בניקור גרגרים`` בעולם של הבל הבלים, לך יש נשמה גבוהה! והיא נכנספת לנסוק אל השחקים! לכבוש פסגות רוחניים ולפעמים אתה שומע שם בפנים בתוך ליבך את קולו של אביך אוהבך קורא לך: ``בני, גוזלי, לא גוי אתה כי ם יהודי!`` לך ניתנו כנפיים לעוף! לדאות למרחקים! אל תברח מהמצפון המתדפק עלי קירות ליבך כי זה אני אביך הקורא אליך! אל תחכה לניסיונות בראש צוקים, רק שא עיניך למרומים ונסה לאט לאט לפרוס כנפיים, להמריא, להתרומם, ולנסוק אל הגבהים... (-_-)