"ואולי אלוהים מנסה לעזוב.."
איך אפשר לוותר על מי שאומר לנו תניחי לי למות? איך אפשר להניח לו למות? לה? אי אפשר בכלל לקבל את ההחלטה שלה למות? ושהיא תעזוב את עצמה..או שהוא יעזוב את עצמו.. מה יהיה אז? מה יקרה אם גם אלוהים ינסה לעזוב? לא ברור לי...למה אנשים רוציםלעזוב את עצמם ועוד הכי נדירים והכי יפים ומלאי קסם ואהבה. איך פתאום מתחילים לשנוא את עצמנו. איך לא רואים את הטוב הזה. ואיך לעזאזל שמישהו אומר לך לשחרר אותו למות.איך אפשר לשחרר את היד? איך אפשר שלא יקרע הלב? וזאת לא החלטה שלנו נכון. אבל איך אפשר? בא לי לצעוק שאני שונאת את המוות ולמה בכלל יש מוות ואדום שנקרא דםן. ומלחמה והרוגים וכל החרא הזה. ואני יודעת שכמו שיש חיים חייב להיות מוות. וכל כך עצוב לי להבין שאנחנו פה לזמן מוגבל. שעוד מעט הכל יגמר. למרות זאת העולם ימשיך כי תמיד יבואו עוד ועוד והוא תמיד יהיה קיים. אז איך אפשר לעזוב מישהו שרוצה לעזוב את עצמו? ולא משנה כמה ננסה להחיות אותו..זה צריך לבוא ממנו. ולא משנה כמה חיים. וכמה שמחת חיים נכניס בו עד שהוא לא ירצה את החיים. עד שהוא לא ירצה לנשום בכוחות עצמו. לחיות. להיות טוב לעצמו לא יעזוב אלף חיבוקים לא יעזור שנציל אותו כל יום שהוא ינסה להתאבד. כלום לא יעזור. כי זה החלטה שלו. ולעזעזאל הלוואי ולא היה התאבדות. משם לא חוזרים הא? לא.. פתאום נזכרת בחברה שהתאבדה..לעזעזאל יוםפ חמישי ראיתי אותה..שיחקתי איתה יום ראשון לא היה בן אדם!!! לא היה כלום! רק צעיף שהיא עוד לא סיימה לסרוג. וכלום זכרונות. הקול שלה. התמונות. התמונה שלה. אבל היא כבר לא. איך אפשר בכלל להתחיל לעכל את המוות הזה? ועד מתי אלוהים יהיה שם? ואם הוא ינסה לעזוב? ועדי מתי...מה יהיה איתנו. עד מתי אני אפסיק לרצות את האהבה של מישהי שכבר לא אוהבת. ועד מתי יהיה כבר טוב ושקט ואהבה וקצת לישון. קצת. שמישהו יכסה. ולהירדם. ושמישהו מנסה לעזוב. אי אפשר...אי אפשר לשחרר לו את היד. אי אפשר. זה כמו לשלוח אותו למות. משהו פה לא הגיוני העולם הזה..אוף. לא יודעת מה ניסיתי להגיד בזה. למה המציאו את הדברים הרעים האלו? למה לא יכול להיות רק טוב? אני יודעת למה לא. כי זה מלמד אותנו להערךי את הטוב אבל למה יש חיים אם אפשר להתאבד?? למה? למה בכלל יש דבר כזה וכדורים. ודם וחתכים ומוות והפרעות אכילה ושתיה ודרכים לברוח למה אי אפשר לגדול בשקט. למה תמיד יהיה את המשהו הרע הזה. ואני עוד נזכרת בילדה המאושרת עם הרצון לעזור ולחבק את כולם איפה היא עכשיו. מרגיש לי כמו מתה. והלוואי ויכולתי לעצור הכל. לתת לזמן לדמם. ולישון.
איך אפשר לוותר על מי שאומר לנו תניחי לי למות? איך אפשר להניח לו למות? לה? אי אפשר בכלל לקבל את ההחלטה שלה למות? ושהיא תעזוב את עצמה..או שהוא יעזוב את עצמו.. מה יהיה אז? מה יקרה אם גם אלוהים ינסה לעזוב? לא ברור לי...למה אנשים רוציםלעזוב את עצמם ועוד הכי נדירים והכי יפים ומלאי קסם ואהבה. איך פתאום מתחילים לשנוא את עצמנו. איך לא רואים את הטוב הזה. ואיך לעזאזל שמישהו אומר לך לשחרר אותו למות.איך אפשר לשחרר את היד? איך אפשר שלא יקרע הלב? וזאת לא החלטה שלנו נכון. אבל איך אפשר? בא לי לצעוק שאני שונאת את המוות ולמה בכלל יש מוות ואדום שנקרא דםן. ומלחמה והרוגים וכל החרא הזה. ואני יודעת שכמו שיש חיים חייב להיות מוות. וכל כך עצוב לי להבין שאנחנו פה לזמן מוגבל. שעוד מעט הכל יגמר. למרות זאת העולם ימשיך כי תמיד יבואו עוד ועוד והוא תמיד יהיה קיים. אז איך אפשר לעזוב מישהו שרוצה לעזוב את עצמו? ולא משנה כמה ננסה להחיות אותו..זה צריך לבוא ממנו. ולא משנה כמה חיים. וכמה שמחת חיים נכניס בו עד שהוא לא ירצה את החיים. עד שהוא לא ירצה לנשום בכוחות עצמו. לחיות. להיות טוב לעצמו לא יעזוב אלף חיבוקים לא יעזור שנציל אותו כל יום שהוא ינסה להתאבד. כלום לא יעזור. כי זה החלטה שלו. ולעזעזאל הלוואי ולא היה התאבדות. משם לא חוזרים הא? לא.. פתאום נזכרת בחברה שהתאבדה..לעזעזאל יוםפ חמישי ראיתי אותה..שיחקתי איתה יום ראשון לא היה בן אדם!!! לא היה כלום! רק צעיף שהיא עוד לא סיימה לסרוג. וכלום זכרונות. הקול שלה. התמונות. התמונה שלה. אבל היא כבר לא. איך אפשר בכלל להתחיל לעכל את המוות הזה? ועד מתי אלוהים יהיה שם? ואם הוא ינסה לעזוב? ועדי מתי...מה יהיה איתנו. עד מתי אני אפסיק לרצות את האהבה של מישהי שכבר לא אוהבת. ועד מתי יהיה כבר טוב ושקט ואהבה וקצת לישון. קצת. שמישהו יכסה. ולהירדם. ושמישהו מנסה לעזוב. אי אפשר...אי אפשר לשחרר לו את היד. אי אפשר. זה כמו לשלוח אותו למות. משהו פה לא הגיוני העולם הזה..אוף. לא יודעת מה ניסיתי להגיד בזה. למה המציאו את הדברים הרעים האלו? למה לא יכול להיות רק טוב? אני יודעת למה לא. כי זה מלמד אותנו להערךי את הטוב אבל למה יש חיים אם אפשר להתאבד?? למה? למה בכלל יש דבר כזה וכדורים. ודם וחתכים ומוות והפרעות אכילה ושתיה ודרכים לברוח למה אי אפשר לגדול בשקט. למה תמיד יהיה את המשהו הרע הזה. ואני עוד נזכרת בילדה המאושרת עם הרצון לעזור ולחבק את כולם איפה היא עכשיו. מרגיש לי כמו מתה. והלוואי ויכולתי לעצור הכל. לתת לזמן לדמם. ולישון.