כשהייתי בן 18 בערך פגשתי את DAVID, ישראלי בן להורים בריטיים, שעשו עלייה הישר לאוניברסיטה בירושלים, וכך הוא גדל באווירת נינוחות בריטית, עם סממני תרבות בריטיים מובהקים, ומן "אצילות" [ אחר כך התברר שכמו גיבורי אגאת'ה כריסטי הוא היה רכלנית קטנה וזדונית ]. בשביל פרובנציאל, אנגלופיל שכמוני הוא היה "ממתק" ו"שי" ו"פסגה" של חלום.
אחד הדברים שלמדתי ממנו היה לדעת להחמיץ ולתת לעצמך רציונליזציה [תירוץ/התרצה] מרגיעה. כמו למשל - קבעתי פגישה עם X אבל בדרך ראית איזה חתיך עולמי שקרץ לך. מרוב כבוד עצמי, יושרה [אז עוד לא היתה המילה הזו] וויתרת על סקס בטוח ואולי חודש של עונג עם "מלאך", כי הבטחת ל-X, שסבל ממך אותו ערב, שתבוא אליו.
לפעמים, אני יושב בבית ומהרהר על כל הגברים שרציתי ולא שכבתי אתם, או כל אותן נשים מקסימות- גדולות-שופעות קסם, חן, רגישות וחכמה עילאית שוויתרתי עליהן.
בסוף, באצילות רבה, מתוך הבנה עמוקה שאני איש כבוד בריטי-אנגלי אני מודה בפני עצמי: הבחירות שבחרת הן הטובות מכולן.