ואחרי.....

[מישל בת 33]

ואחרי.....

היום קברנו את שני... שני....בהירת השיער ועיני התכלת...נפרדה מאיתנו,והיא רק בת 11 שנים. השקט הזה,השקט הנורא הזה, כאילו חתך את האוויר, רק בכי חרישי נשמע,בכיין של ילדות קטנות בנות 11. שני,ז``ל,נדרסה למוות ביום רביעי,שלתומה חצתה את מעבר החציה,ומה בסך הכל רצתה? לחזור הביתה בשלום? מה עוד נדרש? משמרות הבטיחות עמדו יחד איתה שם במעבר החצייה. ואז,הוא....הרוצח הזה, הגיח מרחוק, רק בן 17,קיבל את רשיון הנהיגה, רצה להרשים את החבר`ה עם המרצדס החדש של אבא,ובשבילו,כאילו כלום לא קיים, הוא קטע את חייה של שני,את חיוכה המקסים שובה הלב. שני,היום נפרדנו ממך,ביום העצמאות ה-53 למדינת ישראל. עוד היתה בנו התקווה כי ליבך הצעיר ימשיך לפעום בגופך הקטן, אך לשווא. שני נפגעה קשה בבטנה,נותחה,ומיד הועברה לבי``ח שניידר כשהיא פגועת ראש. באותו הלילה,הרופאים בישרו לנו שרק נותר לנו להתפלל לרחמיו של האלוהים. בבוקר שלמחרת,מסרת את נשמתך לבורא. בחדרך נותר הקלמר וכל תוכנו מפוזרים על השולחן,הבגדים שהיססת אם ללבוש ,את החולצה האדומה או הכחולה,אוסף הנרות,סיכות הראש הצבעוניות... ארור רוצחך!!! קיבלנו מתנה נפלאה ל- 11 שנים,ואיבדנו אותה.. שני איצקוביץ ז``ל יהי זיכרך ברוך... מישל

 

[עופריקו]

הלב נקרע ,אין מילים...

מישל , הלב נקרע לי בשעה שאני קורא שורות אלו,למה אלוהים ,למה !!! מתי כבר ילמדו הנערים המקבלים רשיון שרכת נועד לתנועה ולא למשחקים ,מתי איתכם בצערכם וכאבכם , צר לי אבל אין לי מילים שיוכלו לנחם אתכם , אין לי מילים שני איצקוביץ יהי זיכרך ברוך... עופר

 

[רקדנית הרוח...]

אין לי מילים..

משתתפת איתכם בצערכם ו..כן, לא יכולה להתאפק ובהחלט מזילה דמעה..(אפילו יותר).

 

[יעל לא רוקדת שעצוב]

אני משתתפת בצערך

אבל יש לי משהו להגיד שאולי יחלקו על דברי: the best thing is to love and win to love and lose is the next best. המשפט הזה מדבר בעצם על אהבה בין בני זוג אבל לדעתי הוא נוגע לכל סוג של אהבה. אני בוכה תוך כדי קריאת השורות האלה, וכל מה שנשאר לי לאחל לך זה שתצליח ביום מן הימים להתגבר על זה-אני יודעת שגבר זה אינו אפשרי וגם לא רצוי כי לעולם לא נרצה להתגבר על מישהו שאהבנו, אך אני מקווה שתוכלו להשלים עם הנעשה ואפילו להבין לליבו של הילד בן ה17 שיכול היה בעוד כמה שנים להיות בעלה של ביתכם. הוא בסך הכל ילד ואני בטוחה שזה ירדוף אותו עד סוף חייו. ומה הוא בסך הכל? ילד! כמוני וכמו ביתך, הוא אשם במה שקרה אך הוא לא עשה זאת בכוונה ובוודאי שהוא לא רוצח כפי שכינית אותו. אני משתתפת בצערך ומי יתן ולא תדעו עוד צער. יעל בת 13.(שלא מעוניינת לרקוד כרגע)

 

[מיה30]

הדמעות....

זולגות וזולגות וזולגות..... מתי זה יפסק???? מתי???? אין מה לומר... שני המתוקה, נוחי על משכבך בשלום מיה30

 

[לי28]

יהי זכרה ברוך...

כואב, צובט בלב, אנו יולדים אותם, נותנים להם את כל אהבתנו רוצים לראות אותם גדלים.... וכששומעים שהטבע פועל אחרת... זה כואב, זה כואב עד דמעות, כואב עד בכי. יהי זכרה ברוך...תנחומי להורים. לי28

 

[טלי מהקריות...]

מישל מה אני יכולה לומר כדי לחזק ?

יקירתי, צמרמורת עוברת בגופי, כאב תפס את ליבי,, דמעות שוטפות את עיניי, נשמה תהיה חזקה, אני הגיבורה שאומרת לך להיות חזקה? אבסורד, אני מי אני שאומר לך את המילה הזאת להיות חזקה... הריי אני בעצמי לא חזקה נשמה שלי, אני כותבת לך בלב כואב, קראתי את אשר כתבת , פתאום, ישבתי מול המסך ועלה לי מול העיניים התמונה של אליאור, ילד בן 5 אשר קיבלתו אותו ישר לידיים שלי אחרי שנולד, ליוותי את אמו לחדר הילדה, כי אבא שלו עיוור, אני קיבלתי אותו לידיי, ולצערי אני גם ליוותי אותו לקבר, מישל, יקירתי נשמתי שלי, את חייבת להיות חזקה, אליאור נהרג באותה תאונה כמו ששני נהרגה, מישל, כואב לי על הילדים האלה, ואני שואלת את עצמי, למה לא אני נהרגתי? למה הם נהרגים לנו ככה?... ערב ראש השנה האחרון לא שמחנו כאבנו, אני לא יודעת מה לומר לך יקירתי, הייתי רוצה לחבק אותך חזק שלא יכאב לך, מישל יקירתי, בואי נהיה חזקות למען הילדים שלנו, ככה אלוהים שלנו כתב להם את גורלם, אני מסרבת להאמין אבל זאת המציאות לצערי, מישל אני מחבקת אותך חזק מהלב חמודה תהיה חזקה, כואב לי מאוד נשמה, אני לא מוסיפה לכתוב כי אמרתי וכאבתי די לא עוד.. חיבוק ממני אלייך יקירתי טלי מהקריות....

 

[ליהי האחת]

מישל...

משתתפת בצערכם... שלא תדעו עוד צער... ליהי

 

[ברית מילים]

מישל

שיר זה נכתב על ידי לילד אחר שנקטף בגיל 7.אני שולח אותו לך כי ילד זה ילד באשר הוא.... כבר שכחתי את צליל קולך הבוקע מן החלון הסמוך... כבר שכחתי את ריצתך הקלילה הגומעת בחטף את המרחק אל הכביש... כבר שכחתי כיצד נשימתי היתה נעתקת - אז - כשמכונית היתה מתקרבת... כבר שכחתי כמה אהבת לשחק ולשאול ולדעת הכל... וכיצד את הנחש בגן הילדים גילית - ושמרת על כולם - עד שבאו לגאול... אבל, אני לא יכול לשכוח את עיניך הגדולות ואין לי שליטה על הכאב - שלכתך מאיתנו הסב... אני אורה את הוריך מנסים להמשיך הלאה ויש שרגליהם אינן נושאות אותם עוד - לרגעים. ותרשה לי לחלוק - בשם הצער ! - עולם כמנהגו אינו נוהג. כי אי שם. בירכתי חדרים חשוכים, במצבי פרקדן שונים, יש דמע ועצב וזכרונות קשים וגעגועים עזים, ותמהון ותהייה. ואפילו נשמעת - למי שמיטיב להחריש - זעקה אילמת וקורעת לב. אייך ?!

 

[אמיר.]

המקום ינחם.

כבר בכיתי וזעמתי כששמעתי וקראתי. עכשיו אני שבעתים... המקום ינחם ? האם זה יתכן ? רק אתפלל בשקט שאכן. המקום ינחם. רק תגידו לי כולכם איך זה יתכן שרובים נותנים רק בגיל 18 לא לכולם ואחרי אימון מפרך ומי שלא מצליח לא יקבל. אבל מכונית, כלי מסוכן בהרבה מרובה נותנים כבר בגיל 17 לילדים שעדין לא יודעים מה זו אחראיות לחיי אדם. אולי כדאי לדחות את גיל הרשיון.