ואיך הוא פתאום נעלם? *טריגר*

rain drop8

New member
ואיך הוא פתאום נעלם? *טריגר*

מגיל 13 הוא מחובר אלי, הולך איתי כל מה מקום ומלווה אותי בכל אירוע ונוכח בכל חוויה בחיים שלי.
ועכשיו, הוא נעלם.
לפני חצי שנה ניסיתי להתאבד, הייתי בשיא של הפוסט טראומה, של הדיכאון, תמיד הם רוצים לשבור שיא חדש.
ואני כנועה אליהם , חיית טרף שמחכה למוות טרם עת, הם מצווים ואני עושה. קיצוניות בלי פוסקת. התקפי בכי, התקפי חרדה, סיוטים ותמונות מזוויעות שחודרות אלי שוב ושוב ושוב. הקאה באמבטיה, חתכים פה ושם, חייה מתה, מתה חייה והשיא האולטמטיבי- אני עם בקבוק אלכוהול סופרת כדורים, מסורה אל המטרה ללא כל כוונה להתחרט.
לפני חצי שנה ניסיתי להתאבד, בפעם המי יודע כמה.
ומאז שיצאתי מהבית חולים משהו קרה, משהו השתנה.
אין יותר שיאים, אין מעשים קיצוניים, אני גם לא כל כך עצובה.
זה נכון אני מתנהלת בתוך כלום קיומי אבל יש רגעים שהכלום הזה מתמלא באיזה שהי ציפייה לעתיד.
סיימתי שנה מייגעת בלימודים, הקשר עם הבן זוג יציב, חזרתי לחדר כושר ואני רוצה דברים בישביל עצמי...
רוצה להתנדב...רוצה להצטרף לקבוצה לנפגעות...לא רוצה את הלימודים האלו...רוצה להתחתן ולהביא ילדים לעולם...
וזה מעין רגעים מתוקים כאלו שממלאים אותי
רגעים שנשכחו ממני, שנצבעו בצבעים כהים ומדכאים
אבל ככל החודשים נצברו מאז שיצאתי מהבית חולים הצבעים משתנים לעיתים...
ולא כל יום בא לי למות...
מה זה אומר, שהדיכאון נעלם אחרי כל השנים האלו?
ואם הוא נעלם מה זה נקרא מה שאני מרגישה בתקופה הזאת, הסוג של ריקנות מלאה..שמלווה מקצוות שונים, שנעים בין תקווה לייאוש אבל חוזר לתקווה
אין באמת סיפוק משום דבר, אולי רק מהרגעים הבודדים שאני שוחה בבריכה
אבל גם אין אי סיפוק...זה מעין מצב סטטי שכזה...סטטי מוזר כי יש תנועה אבל התנועה לא ברורה.
מה יש לי?
 
למעלה