ואם בבטחון נשי עסקינן--> (MAZE)
אין אישה בעולם שלא סבלה בין הגילאים 12 עד 80 לפחות ממספר התקפות של הסטריית-אין-לי-חבר (המכונות לעיתים גם ``אשליית-האף-אחד-לא-רוצה-אותי`` או ``הפחד-למות-רווקה-זקנה-ובלה-שרודפת-אחרי-ילדים-קטנים-עם-מטאטא-ברחוב``). וזה ברור לגמרי ההורים שלנו חינכו אותנו שתפקידנו הטיבעי בעולם הזה הוא להביא ילדים לעולם, לא לפני (חס וחלילה!) שנתחתן עם אהוב ליבנו, עשיר, משכיל ומבית טוב. (הם לא אשמים, ההורים שלהם חינכו אותם באותה הדרך בדיוק.) אבל אם נתקעת עם הידיעה שעד שלא תשיגי את הבחור החסון, שיום אחד יביא לך ילדים לעולם, לא ביצעת את המשימה שלשמה נשלחת לכדור הארץ. ברור, הדברים לא נאמרו בקול רם כל כך. מספיק שאחרי שפגשתם ברחוב חברה של ההורים שלך, עורכת דין מצליחה ואינטילגנטית, הלבושה בטוב טעם ומחזיקה בשלל מניות נוסקות בבורסה, אמא שלך אמרה ברחמים: ``מסכנה, כזו בחורה מוצלחת ועדיין לא מצאה בעל``. את, את המסר כבר תפנימי. היסטריית האין-חבר מתחילה בשקט בשקט, מחכה שלא תשימי לב, ואז היא מנצלת את ההזדמנות ומתנחלת לך בחלק האחורי של המוח, משם היא תוכל לפקח על כל מעשייך. ההיסטריה מרימה את ראשה המכוער בדרך כלל כשהחברה הכי טובה שלך מתאהבת עד מעל הראש במישהו, או בדיוק כשהגיבור בסדרה האהובה עלייך מציע נישואין לחברתו, ולפעמים גם לפני יום ההולדת שלך. אז ההיסטריה עושה כמה דברים: קודם כל, היא מודיעה לך בכל שעה עגולה שאין לך חבר. לא משנה אם את רואה עכשיו סרט, מצחצחת שיניים, או ישנה- היא את שלה אמרה. שנית, היא צובטת לך בלב בכל פעם שאת רואה זוג מאוהב. הזוג יכול להיות אחות והחבר שלה, זוג אנשים ברחוב שאת לא מכירה או אפילו הכלב שלך והכלבה של השכנים. אח``כ ההיסטריה, ברוב טובה, עוזרת לך להבין למה אין לך חבר. בזכות המיקום האסטרטגי המצויין שיש לך במוח, היא שותלת בו כל מיני רעיונות מעוותים. למשל, הידיעה שאין לך חבר בגלל מבנה הגוף המגוחך שלך. (ההיסטריה לא יודעת שבקיץ זכית בתחרות מלכת המים) ומכיוון שאת טיפשה מוחלטת (ולא משנה לה שהגעת למקום הראשון בחידון המתמטיקה הארצי). וגם בגלל, כמובן, שאין לך אופי ואת סתם משעממת (שכחת לספר להיסטריה שהחליטו לראיין אותך לעיתון בית הספר בתור ``תלמידת בית ספרנו שכנראה תהיה נשיאת המדינה בעוד 20 שנה``?). לרוע המזל, היסטריית-האין-חבר היא יצירתית, וכמה שתסתרי את טיעוניה ותביאי לה הוכחות נגדיות, היא תמשיך ללחוש לך באוזן שאת לא שווה כלום. וגם אם את שווה זה לא ישאר הרבה זמן, ככה, כשאת לבד. מילא הלחישות הזדוניות של ההיסטריה, אבל יש לך שליטה איומה על ההתנהגות. יש היסטריות ששולחות את הבעלים שלהן לצאת עם כל מיני יצורים מכוערים, טיפשים ורעי לב, העיקר שלא ישארו בלי דייט ביום שישי. היסטריות אחרות גורמות לבחורה שהן עומדות מאחוריה להתנהג כמו בחורות שמאוד רוצות שיהיה להן חבר: כשהן פוגשות בנים שהם פוטנציאל חבר, הן צוחקות נורא מבדיחות לא מצחיקות, מקטינות ראש ולא אומרות את דעתן המלומדת על עינייני השיחה והיום, כדי לא לצאת בלתי-כיפיות. אבל הכי נורא זה כשההיסטריה גורמת לבחורה הנשלטת על ידה להציע חברות לראשון שנדמה לה שיסכים, בלי לעצור שניה לחשוב אם היא הייתה מסכימה אי פעם להיות חברה שלו. הרי אלף פעם היא נשבעה שהיא לא תצא עם בחורים בלונדיניים, ולא עם בחורים שקטנים ממנה בראש, ובטח לא עם כאלה שמעריצים את בית``ר ירושלים. אבל כל זה היה לפני שההיסטריה חדרה מתחת לעור. כיצד תמגרי את ההיסטריה? הדבר היחידי הטוב לעשות עם ההיסטריה הזאת, הוא לסלק אותה מחייך אבל זה לא קל. לכן, בנתיים, מספיק שתהיי מודעת לקיומה אצלך במוח, ותביני שחל ממחשבות השווא שפוקדות אותך בזמן האחרון הן באשמתה, ואין בהן גרעין, ולו הפצפון ביותר, של אמת. מבחינה מדעית, אין כמעט סיכוי שתישארי נטולת חבר. יתכן מאוד שהוא לא יגיע עכשיו. שלסוס הלבן שלו נתקע קוץ בפרסה הימנית- אחורית, אולי הוא רק בצבא. אני מכירה כמה אנשים בכלל לא רעים שרק אחרי גיל עשרים השיגו לעצמם חבר של ממש. פחות מהם, אבל עדיין קיימים, אנשים שחיכו עד גיל שלושים עד שהתאהבו, באופן יסודי, עד מעל הראש. אבל הדרך הכי טובה יעילה ומהותית לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי ההיסטריה היא להבין כמה כיף יכול להיות לך ל-ב-ד!!!
אין אישה בעולם שלא סבלה בין הגילאים 12 עד 80 לפחות ממספר התקפות של הסטריית-אין-לי-חבר (המכונות לעיתים גם ``אשליית-האף-אחד-לא-רוצה-אותי`` או ``הפחד-למות-רווקה-זקנה-ובלה-שרודפת-אחרי-ילדים-קטנים-עם-מטאטא-ברחוב``). וזה ברור לגמרי ההורים שלנו חינכו אותנו שתפקידנו הטיבעי בעולם הזה הוא להביא ילדים לעולם, לא לפני (חס וחלילה!) שנתחתן עם אהוב ליבנו, עשיר, משכיל ומבית טוב. (הם לא אשמים, ההורים שלהם חינכו אותם באותה הדרך בדיוק.) אבל אם נתקעת עם הידיעה שעד שלא תשיגי את הבחור החסון, שיום אחד יביא לך ילדים לעולם, לא ביצעת את המשימה שלשמה נשלחת לכדור הארץ. ברור, הדברים לא נאמרו בקול רם כל כך. מספיק שאחרי שפגשתם ברחוב חברה של ההורים שלך, עורכת דין מצליחה ואינטילגנטית, הלבושה בטוב טעם ומחזיקה בשלל מניות נוסקות בבורסה, אמא שלך אמרה ברחמים: ``מסכנה, כזו בחורה מוצלחת ועדיין לא מצאה בעל``. את, את המסר כבר תפנימי. היסטריית האין-חבר מתחילה בשקט בשקט, מחכה שלא תשימי לב, ואז היא מנצלת את ההזדמנות ומתנחלת לך בחלק האחורי של המוח, משם היא תוכל לפקח על כל מעשייך. ההיסטריה מרימה את ראשה המכוער בדרך כלל כשהחברה הכי טובה שלך מתאהבת עד מעל הראש במישהו, או בדיוק כשהגיבור בסדרה האהובה עלייך מציע נישואין לחברתו, ולפעמים גם לפני יום ההולדת שלך. אז ההיסטריה עושה כמה דברים: קודם כל, היא מודיעה לך בכל שעה עגולה שאין לך חבר. לא משנה אם את רואה עכשיו סרט, מצחצחת שיניים, או ישנה- היא את שלה אמרה. שנית, היא צובטת לך בלב בכל פעם שאת רואה זוג מאוהב. הזוג יכול להיות אחות והחבר שלה, זוג אנשים ברחוב שאת לא מכירה או אפילו הכלב שלך והכלבה של השכנים. אח``כ ההיסטריה, ברוב טובה, עוזרת לך להבין למה אין לך חבר. בזכות המיקום האסטרטגי המצויין שיש לך במוח, היא שותלת בו כל מיני רעיונות מעוותים. למשל, הידיעה שאין לך חבר בגלל מבנה הגוף המגוחך שלך. (ההיסטריה לא יודעת שבקיץ זכית בתחרות מלכת המים) ומכיוון שאת טיפשה מוחלטת (ולא משנה לה שהגעת למקום הראשון בחידון המתמטיקה הארצי). וגם בגלל, כמובן, שאין לך אופי ואת סתם משעממת (שכחת לספר להיסטריה שהחליטו לראיין אותך לעיתון בית הספר בתור ``תלמידת בית ספרנו שכנראה תהיה נשיאת המדינה בעוד 20 שנה``?). לרוע המזל, היסטריית-האין-חבר היא יצירתית, וכמה שתסתרי את טיעוניה ותביאי לה הוכחות נגדיות, היא תמשיך ללחוש לך באוזן שאת לא שווה כלום. וגם אם את שווה זה לא ישאר הרבה זמן, ככה, כשאת לבד. מילא הלחישות הזדוניות של ההיסטריה, אבל יש לך שליטה איומה על ההתנהגות. יש היסטריות ששולחות את הבעלים שלהן לצאת עם כל מיני יצורים מכוערים, טיפשים ורעי לב, העיקר שלא ישארו בלי דייט ביום שישי. היסטריות אחרות גורמות לבחורה שהן עומדות מאחוריה להתנהג כמו בחורות שמאוד רוצות שיהיה להן חבר: כשהן פוגשות בנים שהם פוטנציאל חבר, הן צוחקות נורא מבדיחות לא מצחיקות, מקטינות ראש ולא אומרות את דעתן המלומדת על עינייני השיחה והיום, כדי לא לצאת בלתי-כיפיות. אבל הכי נורא זה כשההיסטריה גורמת לבחורה הנשלטת על ידה להציע חברות לראשון שנדמה לה שיסכים, בלי לעצור שניה לחשוב אם היא הייתה מסכימה אי פעם להיות חברה שלו. הרי אלף פעם היא נשבעה שהיא לא תצא עם בחורים בלונדיניים, ולא עם בחורים שקטנים ממנה בראש, ובטח לא עם כאלה שמעריצים את בית``ר ירושלים. אבל כל זה היה לפני שההיסטריה חדרה מתחת לעור. כיצד תמגרי את ההיסטריה? הדבר היחידי הטוב לעשות עם ההיסטריה הזאת, הוא לסלק אותה מחייך אבל זה לא קל. לכן, בנתיים, מספיק שתהיי מודעת לקיומה אצלך במוח, ותביני שחל ממחשבות השווא שפוקדות אותך בזמן האחרון הן באשמתה, ואין בהן גרעין, ולו הפצפון ביותר, של אמת. מבחינה מדעית, אין כמעט סיכוי שתישארי נטולת חבר. יתכן מאוד שהוא לא יגיע עכשיו. שלסוס הלבן שלו נתקע קוץ בפרסה הימנית- אחורית, אולי הוא רק בצבא. אני מכירה כמה אנשים בכלל לא רעים שרק אחרי גיל עשרים השיגו לעצמם חבר של ממש. פחות מהם, אבל עדיין קיימים, אנשים שחיכו עד גיל שלושים עד שהתאהבו, באופן יסודי, עד מעל הראש. אבל הדרך הכי טובה יעילה ומהותית לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי ההיסטריה היא להבין כמה כיף יכול להיות לך ל-ב-ד!!!
