sweet virginia
New member
ואם כבר אני מפציצה בהודעות...
שאלה- מה אתם עושים כשאתם נורא רוצים לספר או לשתף משהו? משהו שקרה בעבודה או ששמעתם או ראיתם?
לפני כמה שנים טיילתי בחו"ל. החלטה מצויינת אבל מן הסתם לא שינה כלום בי או בחיי. רוב הזמן גם שם הייתי לבד והסתדרתי עם זה. למדתי ליהנות מחוסר התלות ברצונות של אנשים אחרים. אבל אז היה מגיע רגע כזה, של נוף מדהים או חוויה שהייתי מתה להגיד למישהו לידי "וואו" בהתרגשות, אבל לא היה למי. דיברתי די הרבה עם ההורים בבית אבל האפקט הראשוני של ה וואו הזה נעלם וכבר לא הרגשתי שיש לי מה לספר, מעבר לדברים הכלליים- הייתי, ראיתי, עשיתי.
עד לפני שנתיים ככה עוד הייתי בקשר עם חברות ויכולתי לשתף גם אותן מידי פעם. לפחות בדברים המרגיזים של העבודה. אבל אז התנתקתי מהן ולאט לאט נשאבתי לתוך הריק הנוכחי של חיי ולפעמים בא לי נורא לדבר עם מישהו, על הדברים הקטנים או הגדולים של היום יום אבל אין. כבר כתבתי פה שעם ההורים לא מרגיש לי בנוח לדבר על בעיות, ולצערי היום גם לא מצליחה לשתף בדברים פחות אישיים. מדברים רק על נושאים נורא כלליים. וזה ממש עצוב לי אבל ברור לי שכבר לא ישתנה.
בעבודה כשדברים מרגיזים אותי, וזה קורה המון לאחרונה; נהייתי ממש חסרת סבלנות ולא נעימה כמו שהייתי רוצה; אז בעבודה ניסיתי כמה פעמים לכתוב לי על פתק מה שמרגיז אותי אבל זה לא שחרר מספיק. לקטר, כלומר להוציא קיטור, צריך לעשות במילים ובעצבים אחרת זה נשאר כלוא בפנים.
בקיצור- אין לי פתרון. מה אצלכם?
שאלה- מה אתם עושים כשאתם נורא רוצים לספר או לשתף משהו? משהו שקרה בעבודה או ששמעתם או ראיתם?
לפני כמה שנים טיילתי בחו"ל. החלטה מצויינת אבל מן הסתם לא שינה כלום בי או בחיי. רוב הזמן גם שם הייתי לבד והסתדרתי עם זה. למדתי ליהנות מחוסר התלות ברצונות של אנשים אחרים. אבל אז היה מגיע רגע כזה, של נוף מדהים או חוויה שהייתי מתה להגיד למישהו לידי "וואו" בהתרגשות, אבל לא היה למי. דיברתי די הרבה עם ההורים בבית אבל האפקט הראשוני של ה וואו הזה נעלם וכבר לא הרגשתי שיש לי מה לספר, מעבר לדברים הכלליים- הייתי, ראיתי, עשיתי.
עד לפני שנתיים ככה עוד הייתי בקשר עם חברות ויכולתי לשתף גם אותן מידי פעם. לפחות בדברים המרגיזים של העבודה. אבל אז התנתקתי מהן ולאט לאט נשאבתי לתוך הריק הנוכחי של חיי ולפעמים בא לי נורא לדבר עם מישהו, על הדברים הקטנים או הגדולים של היום יום אבל אין. כבר כתבתי פה שעם ההורים לא מרגיש לי בנוח לדבר על בעיות, ולצערי היום גם לא מצליחה לשתף בדברים פחות אישיים. מדברים רק על נושאים נורא כלליים. וזה ממש עצוב לי אבל ברור לי שכבר לא ישתנה.
בעבודה כשדברים מרגיזים אותי, וזה קורה המון לאחרונה; נהייתי ממש חסרת סבלנות ולא נעימה כמו שהייתי רוצה; אז בעבודה ניסיתי כמה פעמים לכתוב לי על פתק מה שמרגיז אותי אבל זה לא שחרר מספיק. לקטר, כלומר להוציא קיטור, צריך לעשות במילים ובעצבים אחרת זה נשאר כלוא בפנים.
בקיצור- אין לי פתרון. מה אצלכם?
