ריח של קופסת צבעי גואש
בכיתות הנמוכות כתבנו רק בעיפרון, שאפשר יהיה למחוק עם המחק הורוד-כתום ולשפשף את הדף חזק. לא היו אז עפרונות שמחק בקצותם ולא עט עיפרון. אח"כ עברנו, לעט כדורי,עם מילוי דקיק שהיו מחליפים אותו כל כמה שבועות,והיו שואלים אותי בנימה של כעס, "שוב נגמר לך המילוי?כמה את כותבת?" בספר "הלב" של דה אמיצ´יס קראנו על הילד שכתב בלילה את הכתובות על המעטפות של אביו, הלבלר הקטן אני חושבת שקראו לסיפור,והוא השתמש בקסת ודיו. לבת מצווה ,קיבלתי עט של גדולים-פרקר, ואיתו כתבתי את ה"יומן חיים "הראשון שלי ,כמה מכתבי אהבה נכזבת, פתקים בשעורים משעממים,ואיתו קשקשתי על השולחןו וחרטתי לבבות. אחר כך הרגשתי נורא בוגרת לכתוב בעט נובע,עם מילוי (שגם נגמר כל הזמן) והיו לי מחברות יפות וכתובות בכחול ים. באוניברסיטה עברתי ליוניבול, ורפידוגרף וכל מיני עטים לא כדוריים. וכיום במקלדת, חוץ מרשימות הקניה האינסופיות על המקרר. קישטתי את המחברות בצבעי עפרונות ירושלים, וגירים שמנים שקשה היה לצייר איתם פסים דקיקים. אח"כ קנו לי טושים , ולילדים העשירים שקיבלו מתנות מאמריקה הביאו קופסא של טושים שלא נמחקים במים. כאילו שמישהו התכוון ללכת לשחות עם המחברת. לא הייתה מאושרת ממני , ביום בו קיבלתי חבילה של 24 צבעי טושים בכל הגוונים האפשריים. עם השנים ציירתי בפחם,גירים, צבעי אקריליק, ומשי אבל את הריח של קופסת צבעי גואש חדשה שנפתחת לראשונה אני לא אחליף בשום צבע מקצועי .
