ואני?

ואני?

אז כמו שכבר כתבתי בפורום בעבר אני לומד מחול אין לי מושג מאיפה להתחיל אבל אולי בעצם אתחיל בסוף. פעם היתי סוג של ילד קטן עם הפרעה חברתית. לא ממש היתי מסתדר עם אנשים. לדוגמא היתי מסוגל ללכת לחתונה עם המשפחה ולהביא איתי ספר ולקרוא. היתי נטול חברים עד גיל חמש עשרה. בנוסף לכך עברתי טראומות לא קטנות ובקיצור הגעתי למצב לא הכי משהו. היתי מריר ודכאוני. ואפילו נהנתי מהסבל, נהנתי מההתמרמרות. ואז זה נפסק. החלטתי שאני מתבגר, שאני מפסיק לבכות ומפסיק להתמרמר ובאמת עברתי לתל אביב ורכשתי חברים חדשים ומצאתי סוג של את המקום שלי. רק שהשותפים המדוכאים שלי גררו אותי שוב למקום של ההתמסכנות. ואז קראתי את הסוד והפסקתי להסתובב עם השותפים המדוכאים שלי... וחשבתי שהנה הזמן להתחיל בלימודי מחול שכל כך רציתי ניגשתי למכינה לבית ספר למחול בהתחלה מהמקום הווינרי שבו אני מוצלח ורקדן מדהים אבל לאט לאט גיליתי שקודם כל לא הצלחתי ליצור קשרים עם אנשים מהמכינה, כולם הפכו חברים של כולם ורק אני לבד, רק לי פתאום אין פרטנטרים. רק אני התחלתי לקנא בכולם ולסבול בהפסקות- (למרות שעם תירגול חזק של הסוד הם לפחות נעשו נחמדים כלפי). לאט לאט בלימודים גיליתי שאני פחות. הרבה פחות ממה שחשבתי. מבקשים לראות דרך המחול איך אני מתפשט, נוגע באמת הפנימית שלי, כואב, אמרו לי שאני אהי'ה עצמי. ואז פתאום הבנתי- מי זה אני?... שוב מעירים לי שאני בינתים עוד ילד ושאני לא מחובר לעצמי, לא נוגע בעצמי, לא מסוגל להשתנות, לא מבין הוראות, אטום. בגלל שיש לי סוג של הפרעה חברתית ולמידתית כל הזמן למרות מלא טיפולים אני מגלה שוב ושוב שאני לא מסודר, לא מאורגן, לא ממוקד. מהמקום הבטוח שהיתי בו פתאום נעשיתי מעורער כל כך. ואין לי מושג אם לנסות להתקבל ללימודים בשנה הבאה או ללכת לשתות מלא ספרים פסיכולוגים ולתרגל כל מיני פילאטיסים שיגרמו לי להתחבר לעצמי. מעבר לכך ההתנגדות שלי לתרופות... אני לאט לאט מתחיל להכנע למפלצת הדכאון שמתחילה להשיג אותי וכן אני בטיפול... אבל זה לא כ-זה עוזר בינתים
 
למעלה