ואת? האם את באמת רוצה שיוויון?
אם את אישה, אמא לפעוטות, רעיה ועובדת במשרה בכירה, האם את נושאת, לפעמים, את מבטך כלפי מעלה, אל תקרת הזכוכית שמעל ראשך? האם עברה בך פעם המחשבה - איך מנפצים את התקרה הזו? האם גם אותך מטרידה השאלה - למה נשים אינן מאיישות את ראש הפירמידה? סקר שנערך בשנת 1997 העלה כי רק 35% משרות, מקרב הדרגים הכירים וההנהלה, בחברות האלקטרוניקה, מאויישות ע"י נשים. לעומת זאת, מהוות הנשים, במערכת החינוך, 80% מכלל המורים. הרושם שנוצר הוא, כי נשים מעדיפות "להיתקע" בבסיס הפירמידה, במקום לטפס לראש הפירמידה, מטעמי נוחות. שמונה/תשע שעות עבודה, הן בבחינת "תרומה מספקת" עבור הנשים, שממהרות לרוב למשמרת שניה בביתן הפרטי. המשרות הנוחות במערכת החינוך, שעות העבודה המקוצרות המאפשרות לאימהות עובדות להיות בצהרים בבית עם ילדיהן, חופשת יולי אוגוסט הנמתחת כמו גומי, חופשות חגים ואמצע השנה, כל אלה ועוד מהווים סיבה נוחה לנשים להעדיף את מערכת החינוך כמקצוע, למרות השכר הנמוך והדרגות הנמוכות. שתי מלחמות עולם נדרשו על מנת לפתוח בפני נשים את המוסדות להשכלה גבוהה, שהיו סגורים בפניהן בהוראת השלטונות, (מרי קירי, למשל, זוכת פרס נובל בכימיה שאולצה בפולין להפסיק את לימודיה). שוויץ, מדינה נאורה לכל הדעות, העניקה זכות בחירה לנשים רק ב-1974. פורטוגל ב-1976 . למרות שנשים מהוות את מחצית המין האנושי, קולן כמעט ולא נשמע. האם זו מגמה גברית? האם קונספירציה מגדרית? האם הנשים עושות מספיק על מנת להשמיע ולהוכיח? אין כמעט אישה שאינה מדברים במונחים של: "מוסד האימהות", "אמא כמותית לעומת אמא איכותית". מדברת. בפועל, כשמגיע רגע בו נדרשת ההוצאה לפועל, תרגום המילים למעשים, "נקיפות מצפון" (ביחס לבית, ילדים, בעל) תופסים נפח ומשקל רב יותר מהמילים. הרגע בו נשים תשתחררנה מכבלי "המטלות הנוספות", יהיה הרגע בו תיווצר אפשרות לנשים בעלות השכלה, להגיע למקום ריאלי ושיוויוני בשוק העבודה. הערך המוסף, יהיה קיום אפשרות שיוויונית לגברים בהעצמת חוויית ההורות ובזכאות לתנאים סוציאליים במקום העבודה, להן זכאיות נשים/אמהות עובדות. ובעיקר, הרצון לשיוויוניות אמיתית, הן מהצד הנשי והן מהצד הגברי, יאפשר לשני הצדדים לשבור את תקרת הזכוכית, דבר שיתרום לצמיחה חברתית, תרבותית וכלכלית, ממנה יהנו שני הצדדים באופן שווה.
אם את אישה, אמא לפעוטות, רעיה ועובדת במשרה בכירה, האם את נושאת, לפעמים, את מבטך כלפי מעלה, אל תקרת הזכוכית שמעל ראשך? האם עברה בך פעם המחשבה - איך מנפצים את התקרה הזו? האם גם אותך מטרידה השאלה - למה נשים אינן מאיישות את ראש הפירמידה? סקר שנערך בשנת 1997 העלה כי רק 35% משרות, מקרב הדרגים הכירים וההנהלה, בחברות האלקטרוניקה, מאויישות ע"י נשים. לעומת זאת, מהוות הנשים, במערכת החינוך, 80% מכלל המורים. הרושם שנוצר הוא, כי נשים מעדיפות "להיתקע" בבסיס הפירמידה, במקום לטפס לראש הפירמידה, מטעמי נוחות. שמונה/תשע שעות עבודה, הן בבחינת "תרומה מספקת" עבור הנשים, שממהרות לרוב למשמרת שניה בביתן הפרטי. המשרות הנוחות במערכת החינוך, שעות העבודה המקוצרות המאפשרות לאימהות עובדות להיות בצהרים בבית עם ילדיהן, חופשת יולי אוגוסט הנמתחת כמו גומי, חופשות חגים ואמצע השנה, כל אלה ועוד מהווים סיבה נוחה לנשים להעדיף את מערכת החינוך כמקצוע, למרות השכר הנמוך והדרגות הנמוכות. שתי מלחמות עולם נדרשו על מנת לפתוח בפני נשים את המוסדות להשכלה גבוהה, שהיו סגורים בפניהן בהוראת השלטונות, (מרי קירי, למשל, זוכת פרס נובל בכימיה שאולצה בפולין להפסיק את לימודיה). שוויץ, מדינה נאורה לכל הדעות, העניקה זכות בחירה לנשים רק ב-1974. פורטוגל ב-1976 . למרות שנשים מהוות את מחצית המין האנושי, קולן כמעט ולא נשמע. האם זו מגמה גברית? האם קונספירציה מגדרית? האם הנשים עושות מספיק על מנת להשמיע ולהוכיח? אין כמעט אישה שאינה מדברים במונחים של: "מוסד האימהות", "אמא כמותית לעומת אמא איכותית". מדברת. בפועל, כשמגיע רגע בו נדרשת ההוצאה לפועל, תרגום המילים למעשים, "נקיפות מצפון" (ביחס לבית, ילדים, בעל) תופסים נפח ומשקל רב יותר מהמילים. הרגע בו נשים תשתחררנה מכבלי "המטלות הנוספות", יהיה הרגע בו תיווצר אפשרות לנשים בעלות השכלה, להגיע למקום ריאלי ושיוויוני בשוק העבודה. הערך המוסף, יהיה קיום אפשרות שיוויונית לגברים בהעצמת חוויית ההורות ובזכאות לתנאים סוציאליים במקום העבודה, להן זכאיות נשים/אמהות עובדות. ובעיקר, הרצון לשיוויוניות אמיתית, הן מהצד הנשי והן מהצד הגברי, יאפשר לשני הצדדים לשבור את תקרת הזכוכית, דבר שיתרום לצמיחה חברתית, תרבותית וכלכלית, ממנה יהנו שני הצדדים באופן שווה.