ובהמשך לפינתנו "המשך את הסיפור"
הנה אחד חדש... קפצתי אל התהום בעיניים סגורות. התהום הצהובה משכה את דמיונם של ילדים רבים בילדותי, הפחידה אותם והכניסה אותם לצרות רבות. כעת קפצתי לתוך התהום הזאת בעיניים סגורה אדיש לעומד לקרות או לפחות מעמיד פנים. ישעיהו שעמד מאחורי האמין בכל ליבו שאני לא מסוגל למות. "אינך מסוגל למות." אמר בעקשנות בכל פה שהרצון למות הועלה על שפתיי. הוא מעולם לא טרח להסביר את עצמו ואני אף פעם לא שאלתי. התהום הצהובה הייתה עמוקה מאד ואיני חושב שמישהו אי פעם חקר אותה עד סופה. מלבדי. באותו היום, לזעמי הרב, לא מתתי להפך כאילו פעלו כל כוחות היקום נגדי התחלתי לעוף. מוקדם יותר באותו היום ניסיתי לטבוע. קשרתי מגנט כבידה, מהסוג המשמש אנשים המתאמנים לשהייה ארוכה בעולמות בעלי כוח כבידה רב מאד, אל רגליי הכרחתי את ישעיהו לקשור את ידי לגופי וקפצתי למי נמל הנחשים באזור שהיה ידוע כשורץ באותם נחשי ענק הידועים לשמצה. הנחשים אכן הופיעו. שניות ספורות אחרי שהמגנט שקע לקרקעית הנמל הם הופיעו בהמוניהם, מערבלים את המים ובלבי עלצתי, הנה הנה הגיע הסוף. אך שמחתי הייתה מוקדמת, הנחשים הקיפו אותי והחלו מכרסמים את חבלי הפלדה שמסביבי עד שהשתחררתי. לא אבדה עדיין התקווה חשבתי, פשוט אתפוס את המגנט ולא אעזבו לעולם אך לפני שהספקתי אפילו לפעול בכיוון תפס אחד הנחשים את שערי בפיו ומשך אותי בכוח אל מחוץ למים, אל החוף השחור שבחוץ למרגלותיו של ישעיהו. הבטתי בו במבט זועם והוא חייך. תקווה שעמדה לידו אמרה בחיוך "אמרתי לך שאתה צריך להסתפר". לפני שקפצתי לתהום ניסיתי להעלות בדעתי את כל הניסיונות שלי להימלט מחיי. ניסיתי להישרף, לכרות את ראשי, להיאכל על ידי מפלצות משונות ומסוכנות, להידבק במחלה קטלנית, להיחנק ועוד כהנה וכהנה ודבר מכל זה לא צלח בידי. לא נותרה עלי ולא שריטה אחת למעשה, אני חושב שרק התחזקתי. נשמתי הייתה עמוקה מאד, הייתי מחוסן כעת בפני כל מחלה קטלנית שתוכלו לעלות בזכרונותיכם וכמה שלא ומסתבר שכל החיות המפלצתיות והרגילות של היקום ראו בי ידיד נפש. אפשר היה לחשוב שאני באיזה סיפור אגדה ושנאתי כל רגע. התהום נראתה כל כך מזמינה. כל מתאבדי האזור אהבו אותה. הם קפצו אל פיה הפעור ומעולם לא נדע כי באו אל קרבה. כולם כמובן חוץ ממני. אני לא נפלתי. בהתחלה רק ריחפתי ואז התחלתי לעוף ולמעשה גיליתי שאני יכול לעוף בלי קשר איפה הייתי. ישעיהו ותקווה הצטרפו אליי מחייכים. אבל כמובן לא היה שום דבר מיוחד בכך, הם היו רוחות. זה אולי יראה לכם, אלו שלא זכו באלמוות ובכל הנלווה אליו, כי מוזר ביותר, הנה אדם חסין לכל מנסה נואשות להתאבד ובכל ניסיון מגלה כוחות נוספים ועוד מקטר על זה ואני הייתי מסכים איתכם מכל הלב וזה מה שלמעשה הכניס אותי לצרה הזאת. בעולם שלי לא היה קסם מלבד באגדות ואני אדם חולמני מאז ומעולם אהבתי סיפורי אגדות. היה תיאוריות שונות מדוע לא היה שמץ של קסם בעולם שלי וכפי שהתברר לי אחר כך בכל אחת היו מעט שברירי אמת. סיימתי את לימודי בהצטיינות, שירתתי את המדינה כמהנדס כמה שנים וכשהשתחררתי מצאתי במהירות עבודה בחברה מעט ביזארית של מחשבים ופיסיקה, הי-טק במיטבו.
הנה אחד חדש... קפצתי אל התהום בעיניים סגורות. התהום הצהובה משכה את דמיונם של ילדים רבים בילדותי, הפחידה אותם והכניסה אותם לצרות רבות. כעת קפצתי לתוך התהום הזאת בעיניים סגורה אדיש לעומד לקרות או לפחות מעמיד פנים. ישעיהו שעמד מאחורי האמין בכל ליבו שאני לא מסוגל למות. "אינך מסוגל למות." אמר בעקשנות בכל פה שהרצון למות הועלה על שפתיי. הוא מעולם לא טרח להסביר את עצמו ואני אף פעם לא שאלתי. התהום הצהובה הייתה עמוקה מאד ואיני חושב שמישהו אי פעם חקר אותה עד סופה. מלבדי. באותו היום, לזעמי הרב, לא מתתי להפך כאילו פעלו כל כוחות היקום נגדי התחלתי לעוף. מוקדם יותר באותו היום ניסיתי לטבוע. קשרתי מגנט כבידה, מהסוג המשמש אנשים המתאמנים לשהייה ארוכה בעולמות בעלי כוח כבידה רב מאד, אל רגליי הכרחתי את ישעיהו לקשור את ידי לגופי וקפצתי למי נמל הנחשים באזור שהיה ידוע כשורץ באותם נחשי ענק הידועים לשמצה. הנחשים אכן הופיעו. שניות ספורות אחרי שהמגנט שקע לקרקעית הנמל הם הופיעו בהמוניהם, מערבלים את המים ובלבי עלצתי, הנה הנה הגיע הסוף. אך שמחתי הייתה מוקדמת, הנחשים הקיפו אותי והחלו מכרסמים את חבלי הפלדה שמסביבי עד שהשתחררתי. לא אבדה עדיין התקווה חשבתי, פשוט אתפוס את המגנט ולא אעזבו לעולם אך לפני שהספקתי אפילו לפעול בכיוון תפס אחד הנחשים את שערי בפיו ומשך אותי בכוח אל מחוץ למים, אל החוף השחור שבחוץ למרגלותיו של ישעיהו. הבטתי בו במבט זועם והוא חייך. תקווה שעמדה לידו אמרה בחיוך "אמרתי לך שאתה צריך להסתפר". לפני שקפצתי לתהום ניסיתי להעלות בדעתי את כל הניסיונות שלי להימלט מחיי. ניסיתי להישרף, לכרות את ראשי, להיאכל על ידי מפלצות משונות ומסוכנות, להידבק במחלה קטלנית, להיחנק ועוד כהנה וכהנה ודבר מכל זה לא צלח בידי. לא נותרה עלי ולא שריטה אחת למעשה, אני חושב שרק התחזקתי. נשמתי הייתה עמוקה מאד, הייתי מחוסן כעת בפני כל מחלה קטלנית שתוכלו לעלות בזכרונותיכם וכמה שלא ומסתבר שכל החיות המפלצתיות והרגילות של היקום ראו בי ידיד נפש. אפשר היה לחשוב שאני באיזה סיפור אגדה ושנאתי כל רגע. התהום נראתה כל כך מזמינה. כל מתאבדי האזור אהבו אותה. הם קפצו אל פיה הפעור ומעולם לא נדע כי באו אל קרבה. כולם כמובן חוץ ממני. אני לא נפלתי. בהתחלה רק ריחפתי ואז התחלתי לעוף ולמעשה גיליתי שאני יכול לעוף בלי קשר איפה הייתי. ישעיהו ותקווה הצטרפו אליי מחייכים. אבל כמובן לא היה שום דבר מיוחד בכך, הם היו רוחות. זה אולי יראה לכם, אלו שלא זכו באלמוות ובכל הנלווה אליו, כי מוזר ביותר, הנה אדם חסין לכל מנסה נואשות להתאבד ובכל ניסיון מגלה כוחות נוספים ועוד מקטר על זה ואני הייתי מסכים איתכם מכל הלב וזה מה שלמעשה הכניס אותי לצרה הזאת. בעולם שלי לא היה קסם מלבד באגדות ואני אדם חולמני מאז ומעולם אהבתי סיפורי אגדות. היה תיאוריות שונות מדוע לא היה שמץ של קסם בעולם שלי וכפי שהתברר לי אחר כך בכל אחת היו מעט שברירי אמת. סיימתי את לימודי בהצטיינות, שירתתי את המדינה כמהנדס כמה שנים וכשהשתחררתי מצאתי במהירות עבודה בחברה מעט ביזארית של מחשבים ופיסיקה, הי-טק במיטבו.