אבי בכר 2005
New member
ובחרת בחיים
אין צרופי מיקרים, ואולי זה כמו נשים בהריון הרואות רק הריוניות סביבם. לא הייתי מביא את הקישור הבא אלמלא הזדמן לי לקבל היום בדאר את הסיפור בהמשך, ומכיוון שכך קרה בחרתי לשתף אתכם בחיבור שנוצר אצלי. הקישור להמלצה על ספר, ואולי חלקכם כבר קרא. והנה הסיפור ובחרת בחיים ------------ הקטע נכתב ע"י חגית אקשטיין וזה הולך ככה: "הגיס שלי פתח את המגירה האחרונה בשידת המגירות של אחותי, והוציא משם חבילה עטופה בנייר אריזה. "זה" , הוא אמר לי בפתחו את העטיפה, "זה סט לבני נשים מאוד מיוחד". הוא הוציא את החזייה והתחתון מאריזתם, והושיט לי אותם ליד, הם היו מקסימים ביופיים, עשויים משי, בעבודת יד, שוליהם מעוטרים מתחרה עדינה. תווית המחיר שעדיין היתה מוצמדת אליהם הראתה מחיר אסטרונומי. "אחותך קנתה את זה בפעם הראשונה שנסענו לניו-יורק, לפני שמונה או תשע שנים, היא לא לבשה את זה אף פעם, היא שמרה את זה להזדמנות חגיגית ומיוחדת. ובכן, אני חושב שההזדמנות החגיגית המיוחדת הזו הגיעה היום". הוא לקח ממני את הסט העדין, והניח אותו על המיטה, היכן שריכזנו את הבגדים אותם אנו לוקחים אתנו לחדר המתים כדי להלביש בהם את אחותי בדרכה האחרונה. ידיו רעדו כשהוא סגר את מגירת השידה, ואמר לי "אף פעם אל תשמרי דברים להזדמנות חגיגית ומיוחדת, כל יום שאת חיה הוא הזדמנות מיוחדת. זכרתי את המילים האלו לאורך כל מסע ההלוויה, וגם במים שבאו לאחריה, כשעזרתי לגיסי ולאחיותי לעבור את ימי האבל ולטפל בכל הנדרש לאחר החלל שהותירה אחותי במותה הלא צפוי. חשבתי על המילים האלו כשהייתי על המטוס שהוביל אותי חזרה אל ביתי. חשבתי על כל הדברים שאחותי הספיקה לעשות בחייה, מבלי לחשוב שהם היו מיוחדים או חגיגיים, ואני חושבת גם עכשיו על המילים האלו של גיסי. למעשה, הם שינו את חיי כליל: עכשיו אני קוראת יותר, ועסוקה פחות בלנגב אבק. אני יושבת על המרפסת ונהנית מהנוף מבלי להתרגש מהעשבים השוטים שצמחו בגינה. אני מבלה יותר זמן עם משפחתי ועם חבריי ופחות זמן בפעילויות ציבוריות. אני הופכת את החיים שלי, ככל האפשר, לחוויה שיש לנצור אותה, במקום לסבל שצריך לעבור דרכו. אני מנסה לאתר את הרגעים הקסומים ולטפח אותם. אני לא "שומרת" שום דבר, אנחנו משתמשים בכלי האוכל המהודרים ובקריסטלים שלנו בכל "הזדמנות מיוחדת", כמו למשל לחגוג ירידה של איזה חצי קילו במשקל או פתיחה של סתימה בכיור, או הלבלוב של הפרח הראשון באביב. אני לובשת את הבלייזר המפואר שלי כשאני הולכת לשוק, אם מתחשק לי, התיאוריה שלי היא שאם אני נראית ומרגישה מצליחנית, קל לי יותר לזרוק מאה שקל על שקית קטנה של מצרכים מהמכולת מבלי להניד עפעף. אני לא שומרת שום בושם יקר להזדמנות מיוחדת – מה יש. המוכרים בכלבו והכספרים בבנק הם בעלי אף וחוש ריח בדיוק כמו חבריי המגונדרים הנפגשים במסיבות. "פעם" ו"בהזדמנות" הם מילים שיצאו מאוצר המילים שלי. אם זה משהו ששווה צפייה, שמיעה או עשייה – אני רוצה לצפות בזה עכשיו, לשמוע את זה עכשיו, לעשות את זה עכשיו. אני לא יודעת מה אחותי הייתה עושה כאן ועכשיו, לו ידעה שמחר לא תהיה כאן עוד, אותו מחר שכולנו לוקחים כל כך כמובן מאליו. ויש את כל הדברים הקטנים האלה, שאם לא עושים אותם אז אחר כך מתעצבנים למה לא עשינו ועכשיו כבר מאוחר לעשות. דברים כמו מפגש עם חברים שדחיתי או מכתב שהתכוונתי לכתוב ביום מן הימים ולא הגעתי אליו, או להגיד לבעלי לבתי ולקרובים אלי כמה אני אוהבת אותם, סתם כך ובלי סיבה. את כל אלה – אני מנסה לא לדחות, לא לשמור לאחר כך, לא להתאפק מלעשות שום דבר שיכול להוסיף צחוק ואושר לחיי ולחיי הקרובים אלי. ובכל בוקר כשאני פוקחת את עיני, אני מזכירה לעצמי שהיום הוא הזדמנות חגיגית ומיוחדת – כל רגע, כל שנייה, כל נשימה באפי הם מתנה מיוחדת ונפלאה, אסור לבזבז אותם". בברכת חיים מלאי אושר העצמה והגשמה והרבה אהבה
אין צרופי מיקרים, ואולי זה כמו נשים בהריון הרואות רק הריוניות סביבם. לא הייתי מביא את הקישור הבא אלמלא הזדמן לי לקבל היום בדאר את הסיפור בהמשך, ומכיוון שכך קרה בחרתי לשתף אתכם בחיבור שנוצר אצלי. הקישור להמלצה על ספר, ואולי חלקכם כבר קרא. והנה הסיפור ובחרת בחיים ------------ הקטע נכתב ע"י חגית אקשטיין וזה הולך ככה: "הגיס שלי פתח את המגירה האחרונה בשידת המגירות של אחותי, והוציא משם חבילה עטופה בנייר אריזה. "זה" , הוא אמר לי בפתחו את העטיפה, "זה סט לבני נשים מאוד מיוחד". הוא הוציא את החזייה והתחתון מאריזתם, והושיט לי אותם ליד, הם היו מקסימים ביופיים, עשויים משי, בעבודת יד, שוליהם מעוטרים מתחרה עדינה. תווית המחיר שעדיין היתה מוצמדת אליהם הראתה מחיר אסטרונומי. "אחותך קנתה את זה בפעם הראשונה שנסענו לניו-יורק, לפני שמונה או תשע שנים, היא לא לבשה את זה אף פעם, היא שמרה את זה להזדמנות חגיגית ומיוחדת. ובכן, אני חושב שההזדמנות החגיגית המיוחדת הזו הגיעה היום". הוא לקח ממני את הסט העדין, והניח אותו על המיטה, היכן שריכזנו את הבגדים אותם אנו לוקחים אתנו לחדר המתים כדי להלביש בהם את אחותי בדרכה האחרונה. ידיו רעדו כשהוא סגר את מגירת השידה, ואמר לי "אף פעם אל תשמרי דברים להזדמנות חגיגית ומיוחדת, כל יום שאת חיה הוא הזדמנות מיוחדת. זכרתי את המילים האלו לאורך כל מסע ההלוויה, וגם במים שבאו לאחריה, כשעזרתי לגיסי ולאחיותי לעבור את ימי האבל ולטפל בכל הנדרש לאחר החלל שהותירה אחותי במותה הלא צפוי. חשבתי על המילים האלו כשהייתי על המטוס שהוביל אותי חזרה אל ביתי. חשבתי על כל הדברים שאחותי הספיקה לעשות בחייה, מבלי לחשוב שהם היו מיוחדים או חגיגיים, ואני חושבת גם עכשיו על המילים האלו של גיסי. למעשה, הם שינו את חיי כליל: עכשיו אני קוראת יותר, ועסוקה פחות בלנגב אבק. אני יושבת על המרפסת ונהנית מהנוף מבלי להתרגש מהעשבים השוטים שצמחו בגינה. אני מבלה יותר זמן עם משפחתי ועם חבריי ופחות זמן בפעילויות ציבוריות. אני הופכת את החיים שלי, ככל האפשר, לחוויה שיש לנצור אותה, במקום לסבל שצריך לעבור דרכו. אני מנסה לאתר את הרגעים הקסומים ולטפח אותם. אני לא "שומרת" שום דבר, אנחנו משתמשים בכלי האוכל המהודרים ובקריסטלים שלנו בכל "הזדמנות מיוחדת", כמו למשל לחגוג ירידה של איזה חצי קילו במשקל או פתיחה של סתימה בכיור, או הלבלוב של הפרח הראשון באביב. אני לובשת את הבלייזר המפואר שלי כשאני הולכת לשוק, אם מתחשק לי, התיאוריה שלי היא שאם אני נראית ומרגישה מצליחנית, קל לי יותר לזרוק מאה שקל על שקית קטנה של מצרכים מהמכולת מבלי להניד עפעף. אני לא שומרת שום בושם יקר להזדמנות מיוחדת – מה יש. המוכרים בכלבו והכספרים בבנק הם בעלי אף וחוש ריח בדיוק כמו חבריי המגונדרים הנפגשים במסיבות. "פעם" ו"בהזדמנות" הם מילים שיצאו מאוצר המילים שלי. אם זה משהו ששווה צפייה, שמיעה או עשייה – אני רוצה לצפות בזה עכשיו, לשמוע את זה עכשיו, לעשות את זה עכשיו. אני לא יודעת מה אחותי הייתה עושה כאן ועכשיו, לו ידעה שמחר לא תהיה כאן עוד, אותו מחר שכולנו לוקחים כל כך כמובן מאליו. ויש את כל הדברים הקטנים האלה, שאם לא עושים אותם אז אחר כך מתעצבנים למה לא עשינו ועכשיו כבר מאוחר לעשות. דברים כמו מפגש עם חברים שדחיתי או מכתב שהתכוונתי לכתוב ביום מן הימים ולא הגעתי אליו, או להגיד לבעלי לבתי ולקרובים אלי כמה אני אוהבת אותם, סתם כך ובלי סיבה. את כל אלה – אני מנסה לא לדחות, לא לשמור לאחר כך, לא להתאפק מלעשות שום דבר שיכול להוסיף צחוק ואושר לחיי ולחיי הקרובים אלי. ובכל בוקר כשאני פוקחת את עיני, אני מזכירה לעצמי שהיום הוא הזדמנות חגיגית ומיוחדת – כל רגע, כל שנייה, כל נשימה באפי הם מתנה מיוחדת ונפלאה, אסור לבזבז אותם". בברכת חיים מלאי אושר העצמה והגשמה והרבה אהבה
