וביקשתי ממך....

[פ ש ו ט י]

וביקשתי ממך....

הרי עמדתי מולך וכל המילים הקדושות כבר נאמרו, ולקחנו לעצמנו רגעים של כל אחד לבד ואז הן התחילו... הדמעות... לרדת..לזלוג במורד העין דרך הלחי..חוצות את קו המשקפיים ונקוות בזוית הסנטר.. והמילים שלי לך התחילו להסתדר שם בפנים, אז ידעתי שהפעם אני מדברת אלייך...לאחר כל כך הרבה שנים שלא פציתי פה.....כי העבר שלנו יחד לא היה עבר שרציתי לזכור...לנצור...כי את כבודך ממני...קיבלת בגלל אחרים...בגלל מסורת ...בגלל מיליון דברים שאף פעם לא נאמרו... וביקשתי בלחש... .רגע לפני שצעדנו החוצה... "אני רוצה לומר משהו".. והם המתינו.. והדמעות זלגו...הן עדיין זולגות גם עכשיו... טשטוש שמביא בתוכו רגיעה של מבט...והוצאת המילים...המשפטים...הכוונות ...מתוך האמת...מתוך הבפנים... אמרתי לך...בהתחלה בלחש...והזכרתי לך ..את העבר... "בימי חייך לא עשית הרבה מעשים טובים....זיכרונות של עבר שקועים בכאב ומרירות שניתנת להדחקה אך לא למחיקה..." וביקשתי ממך ...לא בשבילי...וביקשתי ממך ... למענה... כי היא גודלת....וניצני פריחתה היו שזורים די והותר בקוצי הורד... שחרטו בבשרה...והקיזו דמה....ובנפשה הצעירה בגיל...יש קמטים של עומק.. קמטים של שנים....שאנשים אחרים לעולם לא ידעו את עומקם.... וביקשתי ממך.... שתעשה למענה את הדבר היחידי שאולי אתה יכול לעשות, כי עומס חייה רב הוא מכתפה הקטנה.....שתדבר שם למעלה...שיתן לה ובתוכה את הבריאות...והרוגע....שיתן לה את האושר ואריכות החיים.... שתבקש על נפשה את סיום כל המבחנים שהוא מתכוון להעביר אותה עכשיו ... ובחייה.... וביקשתי לה חיים....ללא עצירות פתאומיות....כי ראה הוא שכבד המשא... עליה.. .ובתוכה....בקשה אחת תמימה... .חיים.....מלאים אושר...ללא אותה חרב מתהפכת מעל לראשה.. ושתקתי.... וסבתי על עקבותיי...ויצאתי מקום משכבך...ללא הוסיף מבט לאחור...כי הותרתי לך מעשה טוב לעשות....ובקשה....לדבר שם למעלה .....לבחור לה חיים של אושר ובריאות... לא בשבילי...לא בשביל משפחתה... כי אם רק בשבילה... נכדתך המיוחדת...אותה לא למדת להכיר... הרי לא תשיב בקשתה לריק. והדמעות שהיו שם....עכשיו ממשיכות...לזלוג...לא יראו פני האנשים.. ולא פניה... המבקשות לשאוב מאתנו את הכוח להמשיך...וכך נעשה.. עד נשימת אפנו האחרונה...

 

[אילת החן]

ואוו../images/Emo24.gif

פשוטי, היממת אותי במה שכתבת... החוזק של המילים, העוצמה של הרגשות... הדמעות זולגות מעיני גם כעת, כשם שזלגו כשקראתי את מה שכתבת... מחבקת אותך חיבוק עצום, חיבוק שמקורו בכאב שאנו חולקים פה, כל אחד ואחת מאיתנו... אנו, שנבחרנו לפגוש את הכאב הגדול הזה... ציפור לילה יום אחד אמרה שאנו הנבחרת של אלוהים... אילת.

 

[ציפורלילה]

פשוט אין מילים...

את כל מה שביקשת... הלוואי ויתממש. ותודה לך, שנתת לנו חלק ברגשותייך.

גלי

 

[פ ש ו ט י]

וכבר שלושה ימים

שאני סוערת את עצם הידיעה האחרונה.. שבאה לנו בפתח עוד מלחמה קטנה..גדולה...זה ממש לא משנה, והחלטתה הפרטית של אותה נערה-אישה-זקנה...מצלצלת באוזניי.. נטמעת בתוך דמי...כי היא המחליטה...עכשיו..כי היא יודעת מה נפשה רוצה...ואיך נלחם את אותם רגעי פחד חדשים... לא ילדה קטנה היא עכשיו...4 שנים מלאות עברו מאז הניחה על גופה שריון...כמו על נפשה...מחסום...והחרב היתה מושטת קדימה להילחם במה שלא ביקש הגוף...וניצחה היא...בפעם הראשונה.. וימיה חלפו כקדם...צלקות עיטרו גופה ...כמו גלדיאטור לאחר קרב עקוב דם בזירה...להזכיר נצחונה הראשון.. וסבב שני קצר מקודמו ניסה להפיל רוחה...ולהעמידה במבחן שנית.. וגם אז הבריקה את שריונה....השחיזה את חרבה...ויצאה למלחמה השניה.. גם שם נותרו צלקות...וכנראה שגם תובנות שונות... ועכשיו- זמן ההחלטה הוא שלה...ורק שלה... צעד צעד היא נכנסת שוב לזירה הרחבה...מביטה סביב...כל רגב באדמה מזכיר לה את כל מלחמותיה הקודמות... והבחירה היא שלה...שלה בלבד.. אנחנו- המשפחה.. רק מחכים....הכרטיס נקנה מראש...ולא...אין החזרים בקופת החיים...אנחנו הקהל בחייה....כי כך היא החליטה... היא- נערה...אישה..זקנה של החיים עצמם. <<>>> תודה לכל המחזקים בכל הדרכים האפשריות מצטערת שהעמסתי קצת מכובד המשא שלי

 

[ציפורלילה]

לשאת את המשא לבד

כבד אמנם, אך אפשרי. ומצד שני, אפשר גם לחלוק, ולתת לאחרים קצת לעזור, כדי לקחת קצת אויר ולנוח. לעצור בצד הדרך לאיזה זמן. כדי לאגור כוח ולשוב לצעוד בה בכוחות מחוזקים. וכמו שאת בוחרת אם לחלוק עימנו או לשאת לבד בנטל, כך אותה אישה, שאת ובני המשפחה משמשים בחייה כניצבים. להראות לה שאתם שם בכל עת ולכל צורך יחזק אותה ואתכם. אם תבחרי, נהיה אנו הניצבים לאורך הדרך שלך. לשאת איתך בכובד המשא.

גלי