ובעניין טאוב ושפה רזה
- פותח הנושא nooriko
- פורסם בתאריך
ברור שיש עתיד, מעולם הוא לא עבר
חוץ מזה, אני גם לא מבינה את בורשטיין. לא קראתי עדיין את ספרה של יקיר, אבל קנז למשל - האם הוא משתמש "בשפה רזה". לכן אני לא מבינה כיצד יקיר "פורצת דרך". ומטלון? מה איתה? כלומר, אפשר שיקיר עושה דברים נהדרים בלשון ומפני שהיא צעירה מכריז בורשטיין שיש עתיד לשפה. אבל האם מטלון "לזקנה" תחשב? ובנוסף, אני חושבת עם זאת, שאני יכולה להבין למה ומדוע טאוב מקשר את מרד הפוסט´ בהגמוניה של הקול הציוני בספרות לתופעת השפה הרזה, אם כי אני לא ממש מסכימה איתו. אני חושבת שיש לכך הסברים שונים, חלקם לא ממין העניין עצמו. כלומר תופעות שהן עניין של רוח הזמן - הנה המושג הזה שוב - שתפסו עוצמה בגלל התפתחות נסיבתית. אורלי קסטל בלום ואתגר קרת ואחריהם מקהלת חקיינים וכו´.
חוץ מזה, אני גם לא מבינה את בורשטיין. לא קראתי עדיין את ספרה של יקיר, אבל קנז למשל - האם הוא משתמש "בשפה רזה". לכן אני לא מבינה כיצד יקיר "פורצת דרך". ומטלון? מה איתה? כלומר, אפשר שיקיר עושה דברים נהדרים בלשון ומפני שהיא צעירה מכריז בורשטיין שיש עתיד לשפה. אבל האם מטלון "לזקנה" תחשב? ובנוסף, אני חושבת עם זאת, שאני יכולה להבין למה ומדוע טאוב מקשר את מרד הפוסט´ בהגמוניה של הקול הציוני בספרות לתופעת השפה הרזה, אם כי אני לא ממש מסכימה איתו. אני חושבת שיש לכך הסברים שונים, חלקם לא ממין העניין עצמו. כלומר תופעות שהן עניין של רוח הזמן - הנה המושג הזה שוב - שתפסו עוצמה בגלל התפתחות נסיבתית. אורלי קסטל בלום ואתגר קרת ואחריהם מקהלת חקיינים וכו´.
הקול הרזה......
לא שאתחיל באיזה ניתוח פואטי-היסטורי מעמיק של מגמות בסיפורת הישראלית - בשביל זה גרשון שקד עמל איזה 20 שנים והוציא איזה 5 כרכים, ברם... את יכולה לראות את שורשי המגמה בשירת זך המינורית-אירונית, שהיא לכשעצמה די מושפעת מהשירה האנגלית, מחוג בלומסברי (ווירג´ינה וולף, אודן), בעיקר מ-אודן. כלומר - התיאוריה המתאימה עצמה למציאות לא תמיד עובדת בהקשרים של תופעות מורכבות מאוד. קנז, מטלון - קנז איננו ספרותנו הצעירה, והוא התחיל לכתוב הרבה לפני שנות ה-90. מטלון - - האם היא מייצגת "זרם מרכזי" - זו שאלת המפתח על פיה בורשטיין פועל, אבל טאוב הציג עצמו כתיאורטיקן "הראשי" של אידיאולוגיית הרזון, אגב.
לא שאתחיל באיזה ניתוח פואטי-היסטורי מעמיק של מגמות בסיפורת הישראלית - בשביל זה גרשון שקד עמל איזה 20 שנים והוציא איזה 5 כרכים, ברם... את יכולה לראות את שורשי המגמה בשירת זך המינורית-אירונית, שהיא לכשעצמה די מושפעת מהשירה האנגלית, מחוג בלומסברי (ווירג´ינה וולף, אודן), בעיקר מ-אודן. כלומר - התיאוריה המתאימה עצמה למציאות לא תמיד עובדת בהקשרים של תופעות מורכבות מאוד. קנז, מטלון - קנז איננו ספרותנו הצעירה, והוא התחיל לכתוב הרבה לפני שנות ה-90. מטלון - - האם היא מייצגת "זרם מרכזי" - זו שאלת המפתח על פיה בורשטיין פועל, אבל טאוב הציג עצמו כתיאורטיקן "הראשי" של אידיאולוגיית הרזון, אגב.
טוב. זה באמת מורכב
אני חשבתי על קארבר. אבל נכון שאפשר להתחיל עם זך. מצד שני אתה יודע, אני יכולה לחשוב גם על המינגווי. וגם אני אל אתחיל לנתח ובאמת שבשביל זה יש את מוקד
) אגב. למה דווקא מוקד? קנז - בשום אופן לא ספרות צעירה אבל בעלת נכוחותוהפשעה גדולה מאוד ועדו זורעו נטויה לדעתי ויש לו עדו הרבה... שיחיה עד מאה ועשרים. זרם מרכזי - זה עניין מתשנה ובמיהורת כזאת גדולה שאין לי שמץ של מושג ואני מקבלת כל אשר תאמר. כלומר. אם אנחנו מדברים על הזרם המרכזים בארצות הברית נניח בקלונוע יש פארמטירם קבועים אמוד ובהם משתנים עמטים מאוד. לעומתזאת בספרות בארץ זה מכעט בלתי אפשרי לדעתי לקבוע. למשל. זרם הכתביה הרזה בספרות בארץ - מתי הוא החל במתכונתו הנוכחית. אז איפה לקמם את מטלון. היא מוכרת יפה דווקא וזה מעיד על פופלריות. אז--? לגבי טאוב - אתה אכן מסביר את נימוקיו של בורשטיין נכון. מפני שטאוב אכן הציג את עצמו כתיאורטיקן של אידיאולוגיית הרזון, (לדעתי עם רגל אחת פה ורגל אחת שם אבל זה לא לעכשיו.) אבל העובדה שטאוב מציג את עצמו ככזה לא אומרת שהוא הנציג היחידי ובטח לא המובהק ביותר של זרם זה. לכן, כשבורשטיין בוחר להציג סופרת חדשה וצעירה כ"פורצת דרך" על דרך ההנגדה, עם הזרם ההפוך לשלה, מוזר שהוא בוחר את לעשות זאת באמצעות עימות בינה לבין זה "שמציג את עצמו", כלומר הכתיר את עצמו כמייצג הטוב ביותר של הזרם הרזה, ומכוון אליו את כל החיצים. היה עדיף לדעתי - שאם כבר הוא פותח במתקפה, ויקיר משמשת לו "הוכחה ניצחת", שיבחר מישהו שמייצג באופן מובהק יותר את הזרם הרזה, ודרכו יערוך את ההתפקה ההשוואתית שלו. ואם תגיד שיש שעומדים מאחורי הכתרתו של טאוב כמייצג של הזרם הרזה, אומר שיש כאלה שרואים בו משהו שונה. בכל אופן, כל הדרך שבה הוא בחר לעשות מה שעשה, הכוונה לבורשטיין, זאת דרך ככה קצת מפותלת. לגבי דבריו על טאוב הוא צדק באלף אחוז.
אני חשבתי על קארבר. אבל נכון שאפשר להתחיל עם זך. מצד שני אתה יודע, אני יכולה לחשוב גם על המינגווי. וגם אני אל אתחיל לנתח ובאמת שבשביל זה יש את מוקד
) אגב. למה דווקא מוקד? קנז - בשום אופן לא ספרות צעירה אבל בעלת נכוחותוהפשעה גדולה מאוד ועדו זורעו נטויה לדעתי ויש לו עדו הרבה... שיחיה עד מאה ועשרים. זרם מרכזי - זה עניין מתשנה ובמיהורת כזאת גדולה שאין לי שמץ של מושג ואני מקבלת כל אשר תאמר. כלומר. אם אנחנו מדברים על הזרם המרכזים בארצות הברית נניח בקלונוע יש פארמטירם קבועים אמוד ובהם משתנים עמטים מאוד. לעומתזאת בספרות בארץ זה מכעט בלתי אפשרי לדעתי לקבוע. למשל. זרם הכתביה הרזה בספרות בארץ - מתי הוא החל במתכונתו הנוכחית. אז איפה לקמם את מטלון. היא מוכרת יפה דווקא וזה מעיד על פופלריות. אז--? לגבי טאוב - אתה אכן מסביר את נימוקיו של בורשטיין נכון. מפני שטאוב אכן הציג את עצמו כתיאורטיקן של אידיאולוגיית הרזון, (לדעתי עם רגל אחת פה ורגל אחת שם אבל זה לא לעכשיו.) אבל העובדה שטאוב מציג את עצמו ככזה לא אומרת שהוא הנציג היחידי ובטח לא המובהק ביותר של זרם זה. לכן, כשבורשטיין בוחר להציג סופרת חדשה וצעירה כ"פורצת דרך" על דרך ההנגדה, עם הזרם ההפוך לשלה, מוזר שהוא בוחר את לעשות זאת באמצעות עימות בינה לבין זה "שמציג את עצמו", כלומר הכתיר את עצמו כמייצג הטוב ביותר של הזרם הרזה, ומכוון אליו את כל החיצים. היה עדיף לדעתי - שאם כבר הוא פותח במתקפה, ויקיר משמשת לו "הוכחה ניצחת", שיבחר מישהו שמייצג באופן מובהק יותר את הזרם הרזה, ודרכו יערוך את ההתפקה ההשוואתית שלו. ואם תגיד שיש שעומדים מאחורי הכתרתו של טאוב כמייצג של הזרם הרזה, אומר שיש כאלה שרואים בו משהו שונה. בכל אופן, כל הדרך שבה הוא בחר לעשות מה שעשה, הכוונה לבורשטיין, זאת דרך ככה קצת מפותלת. לגבי דבריו על טאוב הוא צדק באלף אחוז.
המינגווי-קארבר
טוב, הקשר בין שנים אלה די ברור, אגב גם סטיפן קינג כותב המינגוו´ית לפעמים. לא אתכחש להשפעת המינגווי, אבל נראה לי נכון יותר למצוא שורשי תופעה תרבותית גם התוך התרבות עצמה, כלומר , אם כבר יש דגם מייצג קודם לספרות "הרזון", מדוע לא להתייחס אליו, ומייד לרוץ להשפעות חיצוניות. מה שאומר בעצם, שגם אני חייב למצוא דגם קודם לזך, והוא מצוי בספרות העברית הקודמת לו, בהחלט. אברהם בן-יצחק, למשל, פוגל כמובן וכו´ וכו´ מה שמצביע על כך, שספרות "הקול הרזה" לא בדיוק "המציאה את הגלגל" אלא פיתחה ודחפה למרכז המפה הפואטית תופעות שנחשבו שוליות. אין זה פלא בכלל שדווקא חנן חבר - כן, כן.. פרופסור ידוע, שייך לאותה קבוצה אידיאולוגית-תיאורטית של עדי אופיר כתב את המחקר החשוב ביותר על בן-יצחק, ואין זה פלא בכלל שדן פגיס התעמק רבות בפוגל (לא שדן פגיס מייצג את השירה "הרזה" דווקא, אלא את הפואטיקה האנטי-אלתרמנית - המינורית, את דמות האיירון ולא האלאזון. בפרוזה הענינים אולי מעט סבוכים יותר. די קשה לכתוב ב"שפה רזה", והחלטה לכתוב בשפה "מטונימית" כהיפוך לעושר המטאפורי של עוז, יהושוע למשל מחייבת ביצוע די מורכב ומודעות גבוהה מאוד ללשון. קנז איננו דוגמה בכלל לספרות "רזה". אינני מבין מדוע את דווקא משתמשת בו כדוגמה - הוא ב"גדול" בן דורם של עוז ויהושוע. הוא אומנם ריאליסט המושפע מבאלזק, ללא הרף (הוא גם מתרגם אותו וסופרים צרפתיים אחרים) והשפעתו אינה רבה יותר מההשפעה של עוז או יהושוע. אז אולי, כמו שאת אומרת נחזור לקארבר.. אבל לא, כי יש הנדל שכתבה יחסית בשפה רזה, ויש קסטל-בלום הפומו-יסטית וישנם עוד רבים אחרים, יובל שמעוני למשל, ולאחרונה ברדוגו ולפניו דודו בוסי. ויש אחרים כמו: אלי עמיר, וסמי מיכאל והפנר ואני יכול להאריך ברשימה ללא סוף. יתכן וההחלטה של בורשטיין לדבוק דווקא בטאוב דומה להחלטה לראות בזך את "מנפץ האלילים" הגדול לאחר מאמרו הידוע בגנות הפואטיקה הקרקסית של אלתרמן. ומדוע דווקא מוקד? באמת, דווקא מוקד?! הביוגראפיה המאמרית של מוקד מורכבת כלכך, מסובכת כלכך שכמעט כל דבר אפשר להדביק לו ("ריזום" כבר אמרנו?) ובענין שגיאות ההקלדה - מדוע ראיתי את מוקד מציץ מאחוריך?
טוב, הקשר בין שנים אלה די ברור, אגב גם סטיפן קינג כותב המינגוו´ית לפעמים. לא אתכחש להשפעת המינגווי, אבל נראה לי נכון יותר למצוא שורשי תופעה תרבותית גם התוך התרבות עצמה, כלומר , אם כבר יש דגם מייצג קודם לספרות "הרזון", מדוע לא להתייחס אליו, ומייד לרוץ להשפעות חיצוניות. מה שאומר בעצם, שגם אני חייב למצוא דגם קודם לזך, והוא מצוי בספרות העברית הקודמת לו, בהחלט. אברהם בן-יצחק, למשל, פוגל כמובן וכו´ וכו´ מה שמצביע על כך, שספרות "הקול הרזה" לא בדיוק "המציאה את הגלגל" אלא פיתחה ודחפה למרכז המפה הפואטית תופעות שנחשבו שוליות. אין זה פלא בכלל שדווקא חנן חבר - כן, כן.. פרופסור ידוע, שייך לאותה קבוצה אידיאולוגית-תיאורטית של עדי אופיר כתב את המחקר החשוב ביותר על בן-יצחק, ואין זה פלא בכלל שדן פגיס התעמק רבות בפוגל (לא שדן פגיס מייצג את השירה "הרזה" דווקא, אלא את הפואטיקה האנטי-אלתרמנית - המינורית, את דמות האיירון ולא האלאזון. בפרוזה הענינים אולי מעט סבוכים יותר. די קשה לכתוב ב"שפה רזה", והחלטה לכתוב בשפה "מטונימית" כהיפוך לעושר המטאפורי של עוז, יהושוע למשל מחייבת ביצוע די מורכב ומודעות גבוהה מאוד ללשון. קנז איננו דוגמה בכלל לספרות "רזה". אינני מבין מדוע את דווקא משתמשת בו כדוגמה - הוא ב"גדול" בן דורם של עוז ויהושוע. הוא אומנם ריאליסט המושפע מבאלזק, ללא הרף (הוא גם מתרגם אותו וסופרים צרפתיים אחרים) והשפעתו אינה רבה יותר מההשפעה של עוז או יהושוע. אז אולי, כמו שאת אומרת נחזור לקארבר.. אבל לא, כי יש הנדל שכתבה יחסית בשפה רזה, ויש קסטל-בלום הפומו-יסטית וישנם עוד רבים אחרים, יובל שמעוני למשל, ולאחרונה ברדוגו ולפניו דודו בוסי. ויש אחרים כמו: אלי עמיר, וסמי מיכאל והפנר ואני יכול להאריך ברשימה ללא סוף. יתכן וההחלטה של בורשטיין לדבוק דווקא בטאוב דומה להחלטה לראות בזך את "מנפץ האלילים" הגדול לאחר מאמרו הידוע בגנות הפואטיקה הקרקסית של אלתרמן. ומדוע דווקא מוקד? באמת, דווקא מוקד?! הביוגראפיה המאמרית של מוקד מורכבת כלכך, מסובכת כלכך שכמעט כל דבר אפשר להדביק לו ("ריזום" כבר אמרנו?) ובענין שגיאות ההקלדה - מדוע ראיתי את מוקד מציץ מאחוריך?
מאיפה להתחיל ---
קודם כל - מאיפה הבאת את הרעיון שמוקד מציץ מאחורי?!? אין לי שום קשר אליו. לא נתתי את קנז כדוגמה לשפה רזה - אלא להיפך, לכזאת שאינה רזה. לא הבנתי למה קישרת אותו לרזון. הבאתי אותו בתחילת הדיון כדוגמה לכך שעוד לא אבדה תקוותנו כלל וכלל כלומר תקוות השפה הלא רזה, ואמרתי אבל שהוא אינו סופר צעיר ולכן כנראה לא נכלל בחישוביו של בורשטיין. כמו גם מטלון וכו´. לצערי לא קראתי את אבהרם בן-יצחק וגם לא מחקרים עליו. החיבור שהצגת בין חנן חבר למחקר על בן-יצחק אכן מעניין מאוד, ויוצא שאין זה פלא אמנם. אני לא מסכימה שהכתיבה בשפה רזה קשה יותר ומסובכת יותר. זו אסטרטגיה; מצד שני, כמה יכול כותב לתכן דברים שלא שייכים אליו. לכן, נוצרה פה מגמה כלשהי ובלי שום תיאום ששיקפה תודעה קיבוצית כללית. בעיקר הכוונה לקסטל בלום וקרת. אני גם לא מסכימה להיפוך המציג - שפה רזה לעומת שפה מרובת מטפורות. בעיני שפה רזה לא מתבטאת דווקא במיעוט מטפורות או במעט תיאורים. אגב. ב´ילדה שחורה´ לא מצאתי את בוזגלו רזה כל כך. הכוונה לסיפור עצמו בשם זה. כלומר, בעיני הרזון הוא ביטוי רחב יותר יריעה; זו תופעה מקיפה יותר מאשר התייחסות נטו ללשון - זהו ניגון בעל גוון מסויים, טון, זו התייחסות לדמות, לבנייתה ולמבנה הסיפור, לכלים הספרותיים בבניית הרומן, למהלכים הננקטים ברומן. במובן הזה ´ילדה שחורה´ היה סיפור מלא מבחינתי ובכלל לא רזון-שפה; מפני שהמבט על האם היה עמוס בניואסנים בעלי חיוניות גדולה, פלסטיים וצבעוניים, והקול היה עשיר מאוד בגוונים. השפה הרזה מתבטאת בעיני בין היתר בניואנסים שאינם תוססים ואינם צבעוניים, אלא משוחים במין מבע אטום. אגב, בוקובסקי נכנס לכאן כרזה, לצידו של קראבר, "ואין זה פלא" שהוא מתורגם מאוד בשנים האחרונות, הכוונה לספריו לא רק השירים. כך שאם אני לוקחת ומשווה את ´ילדה שחורה´ לקארבר ובוקובסקי נניח - בוזגלו יוצא הרבה יותר "שמן" משניהם. אגב. יש עוד בין הנקראים ´צעירים עכשוויים´ למשל אלון אלטרס וערן יגיל, והם אינם רזים בכלל. ברור שאפשר למצוא את שורשי התופעה, וכדאי, גם בסביבה המקומית. ונכון שהנדל לא ממש רזה וגם לא ממש שמנה (ואגב ניאו היא כותבת עדיין שתחייה עד מאה ועשרים) עד כמה שאני מכירה אותה - אבל זו בפירוש לא אותה שפה כמו זו של טאוב בלום וקרת. אגב. אם אתה מכניס את הנדל לרזון אז גם אפלפלד יכול להכלל שם. ניאו. לא הבנתי את דבריך על פגיס ודמות האיירון - מפני שאני לא מכירה את כתיבתו של פגיס. האם אתה מוכן להסביר שנית? תודה.
קודם כל - מאיפה הבאת את הרעיון שמוקד מציץ מאחורי?!? אין לי שום קשר אליו. לא נתתי את קנז כדוגמה לשפה רזה - אלא להיפך, לכזאת שאינה רזה. לא הבנתי למה קישרת אותו לרזון. הבאתי אותו בתחילת הדיון כדוגמה לכך שעוד לא אבדה תקוותנו כלל וכלל כלומר תקוות השפה הלא רזה, ואמרתי אבל שהוא אינו סופר צעיר ולכן כנראה לא נכלל בחישוביו של בורשטיין. כמו גם מטלון וכו´. לצערי לא קראתי את אבהרם בן-יצחק וגם לא מחקרים עליו. החיבור שהצגת בין חנן חבר למחקר על בן-יצחק אכן מעניין מאוד, ויוצא שאין זה פלא אמנם. אני לא מסכימה שהכתיבה בשפה רזה קשה יותר ומסובכת יותר. זו אסטרטגיה; מצד שני, כמה יכול כותב לתכן דברים שלא שייכים אליו. לכן, נוצרה פה מגמה כלשהי ובלי שום תיאום ששיקפה תודעה קיבוצית כללית. בעיקר הכוונה לקסטל בלום וקרת. אני גם לא מסכימה להיפוך המציג - שפה רזה לעומת שפה מרובת מטפורות. בעיני שפה רזה לא מתבטאת דווקא במיעוט מטפורות או במעט תיאורים. אגב. ב´ילדה שחורה´ לא מצאתי את בוזגלו רזה כל כך. הכוונה לסיפור עצמו בשם זה. כלומר, בעיני הרזון הוא ביטוי רחב יותר יריעה; זו תופעה מקיפה יותר מאשר התייחסות נטו ללשון - זהו ניגון בעל גוון מסויים, טון, זו התייחסות לדמות, לבנייתה ולמבנה הסיפור, לכלים הספרותיים בבניית הרומן, למהלכים הננקטים ברומן. במובן הזה ´ילדה שחורה´ היה סיפור מלא מבחינתי ובכלל לא רזון-שפה; מפני שהמבט על האם היה עמוס בניואסנים בעלי חיוניות גדולה, פלסטיים וצבעוניים, והקול היה עשיר מאוד בגוונים. השפה הרזה מתבטאת בעיני בין היתר בניואנסים שאינם תוססים ואינם צבעוניים, אלא משוחים במין מבע אטום. אגב, בוקובסקי נכנס לכאן כרזה, לצידו של קראבר, "ואין זה פלא" שהוא מתורגם מאוד בשנים האחרונות, הכוונה לספריו לא רק השירים. כך שאם אני לוקחת ומשווה את ´ילדה שחורה´ לקארבר ובוקובסקי נניח - בוזגלו יוצא הרבה יותר "שמן" משניהם. אגב. יש עוד בין הנקראים ´צעירים עכשוויים´ למשל אלון אלטרס וערן יגיל, והם אינם רזים בכלל. ברור שאפשר למצוא את שורשי התופעה, וכדאי, גם בסביבה המקומית. ונכון שהנדל לא ממש רזה וגם לא ממש שמנה (ואגב ניאו היא כותבת עדיין שתחייה עד מאה ועשרים) עד כמה שאני מכירה אותה - אבל זו בפירוש לא אותה שפה כמו זו של טאוב בלום וקרת. אגב. אם אתה מכניס את הנדל לרזון אז גם אפלפלד יכול להכלל שם. ניאו. לא הבנתי את דבריך על פגיס ודמות האיירון - מפני שאני לא מכירה את כתיבתו של פגיס. האם אתה מוכן להסביר שנית? תודה.
התחלת טוב.....
אבל, כמובן הנדל עוד חיה - כל סופרי הפרוזה שהזכרתי חיים בינינו ושיאריכו ימים. =========== לענין "הרזה" "שמן" בשפה - או בלשון קצת יותר "מקצועית" עאלק - מטונימיה מול מטאפורה (בלשון אחד המחקרים מהחוג לתורת הספרות שהסביר פארדיגמות לשוניות-אסתטיות) - "רזה" הוא תמיד ביחס אל: "רזה יותר" או "רזה פחות". אם סורקים ממבט על את הפרוזה שנכתבה בעברית אפשר בהחלט לראות מצד אחד את הכתיבה "השמנה" של ס.יזהר , עגנון , עוז, בנימין תמוז ז"ל וגם יצחק אורפז (אוךךךך, כמה אהבתי, ועדיין את "מסע דניאל" שלו) ומהצד השני אפשר לראות יוצרים "פחות שמנים" נוסח עמליה כהנא-כרמון (אשר מחוללת פלאים בשפה המדוייקת שלה, ונכון איפה קרת ואיפה היא.. אגב..) או קרת או בלום. אני חושב, שאין בינינו "ויכוח" כי הרי כל כתיבה היא בפני עצמה היא בעיה. תראי, אם אתייחס רק לסיפור אחד של קרת (אותו אני זוכר היטב- אין הוא סופר שאני טורח להקדיש לו זמן רב- כי הוא בתוכנית העבודה שלי) "לשבור את החזיר", ה"רזה" נמצא ביחסו אל העבר הלשוני כמרחיב או מעשיר או מעמיק משמעויות (דבר שעגנון התמחה בו, עד כדי מנייריזם כמעט), או יצירת דיאלוגים אינטרטקסטואליים עם טקסטים אחרים או תופעות תרבותיות אחרות. הלשון היא "אמצעי" ולא "אמצעי ומטרה", וזו טענתו הבסיסית של בורשטיין כנגד טאוב, אני חושב. ======== בענין מוקד - טוב, זו היתה טעות שלי - אני מתנצל. ======== פגיס הוא איירון מובהק. הלשון שלו אירונית כמעט "מתחבאת" אם אפשר לומר זאת, והדוברים בשיריו הם מה שקוראים בפרוזה "אנטי-גיבור". כידוע בקלאסיקה כשבדקו את סוגי הגיבורים יש שנים בולטים: האלאזון - הגיבור המתרברב והאיירון - אותה דמות שקטה שלשונה כתער מושחז, נגיד. זה פגיס.
אבל, כמובן הנדל עוד חיה - כל סופרי הפרוזה שהזכרתי חיים בינינו ושיאריכו ימים. =========== לענין "הרזה" "שמן" בשפה - או בלשון קצת יותר "מקצועית" עאלק - מטונימיה מול מטאפורה (בלשון אחד המחקרים מהחוג לתורת הספרות שהסביר פארדיגמות לשוניות-אסתטיות) - "רזה" הוא תמיד ביחס אל: "רזה יותר" או "רזה פחות". אם סורקים ממבט על את הפרוזה שנכתבה בעברית אפשר בהחלט לראות מצד אחד את הכתיבה "השמנה" של ס.יזהר , עגנון , עוז, בנימין תמוז ז"ל וגם יצחק אורפז (אוךךךך, כמה אהבתי, ועדיין את "מסע דניאל" שלו) ומהצד השני אפשר לראות יוצרים "פחות שמנים" נוסח עמליה כהנא-כרמון (אשר מחוללת פלאים בשפה המדוייקת שלה, ונכון איפה קרת ואיפה היא.. אגב..) או קרת או בלום. אני חושב, שאין בינינו "ויכוח" כי הרי כל כתיבה היא בפני עצמה היא בעיה. תראי, אם אתייחס רק לסיפור אחד של קרת (אותו אני זוכר היטב- אין הוא סופר שאני טורח להקדיש לו זמן רב- כי הוא בתוכנית העבודה שלי) "לשבור את החזיר", ה"רזה" נמצא ביחסו אל העבר הלשוני כמרחיב או מעשיר או מעמיק משמעויות (דבר שעגנון התמחה בו, עד כדי מנייריזם כמעט), או יצירת דיאלוגים אינטרטקסטואליים עם טקסטים אחרים או תופעות תרבותיות אחרות. הלשון היא "אמצעי" ולא "אמצעי ומטרה", וזו טענתו הבסיסית של בורשטיין כנגד טאוב, אני חושב. ======== בענין מוקד - טוב, זו היתה טעות שלי - אני מתנצל. ======== פגיס הוא איירון מובהק. הלשון שלו אירונית כמעט "מתחבאת" אם אפשר לומר זאת, והדוברים בשיריו הם מה שקוראים בפרוזה "אנטי-גיבור". כידוע בקלאסיקה כשבדקו את סוגי הגיבורים יש שנים בולטים: האלאזון - הגיבור המתרברב והאיירון - אותה דמות שקטה שלשונה כתער מושחז, נגיד. זה פגיס.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.