הנני כאן, שבתי לכמה רגעים
מזמן לא הייתי כאן, כל הזמן אני מחפשת עיסוקים לשלושת בניי. אין לי זמן לנשום וזה באמת תרתי משמע. אני מוצאת את עצמי לפעמים עושה משהו הכי קטן וכבר מתפתלת מכאבים ומשום מה בהריון הזה אני סובלת מקוצר נשימה, הולכת כמה מטרים וכבר הנשימה שלי כבדה, מספיק לי כמה מדרגות בשביל -אוטו-טו להתעלף. אז מה היה לנו השבוע? משחקיות, התרוצצויות, בריכות. אתמול אלי היה בחופש אז לקחנו את הילדים לחיפה, משם נסענו ברכבת לת"א למרכז עזריאלי, שם יש פארק ספיידרמן, הילדים נהנו בטירוף, היה ממש כיף, חזרנו בערב עם רכבת ומחיפה הביתה ברב, מותשיםםםםםםםםםםםםם לחלוטין, כולנו. אחות של אלי הצטרפה עם הילדים שלה וגם אחותי עם הילדים שלה, היה ממש נחמד. הקטע הוא שמעולם לא הרגשתי כזה כובד וכזה קושי, ההריון הזה ממש מתיש אותי, ככה אני מאוד אוהבת לצאת עם הילדים, להשתולל איתם, להשתגע איתם ולהנות. פשוט ההריון כבר מתיש אותי ואין לי כח אפילו לכלום. לפעמים אני מרגישה שממש מסכנים הילדים שבטח סובלים מחוסר נוכחות מוחלט שלי בתור, איך קראתם לי? סופר וומן? והכל בגלל שעוד מעט יהיה להם אח קטן. לא נורא, עוד חודש וחצי +- ואז הם שוב יקבלו אותי במלוא הדרי, עם כל האנרגיות שלי מחדש. אתמול בתחנת הרכבת של ת"א בדרך הביתה חשבתי שאני הולכת להרוג מישהו, אילו אנשים חוצפנים, פשוט לא ייאמן. כך היה: ירדנו במדרגות לרציף, אני מחזיקה במעקה בקושי מדדה לי כבר אחרי יום ארוך, מתיש וחם, אלי לידי עם אלעד על הידיים (הראל ואיתי ירדו עם אחות של אלי), עכשיו באמת שקשה לי ללכת (הכל נפוח וכואב, הכל, אבל ממש הכל כואב, שלא לדבר על הגב שגומר אותי, הצלעות שעוד מעט מתפוצצות והשיליה הנמוכה שגורמת לי לכאבי תופת ולחצים שחבל על הזמן), אז עוד לרדת את כל המדרגות האלה ועוד עם הרגל שלי שעוד לא ממש הבריאה, אז ככה אני יורדת לי במדרגות כשפתאום אני שומעת מאחוריי: "נו, מה יהיה, אולי תזוזי קצת יותר מהר?" הסתכלתי אחורה לראות במה מדובר ואני רואה איש כבן 40+ נראה פי שלוש ממני בגודל וצועק עליי איך אני לא מתביישת לעכב אותו כי הוא ממהר לרכבת. עניתי לו שגם אני בדרך לאותה רכבת והוא בשלו צורח, ואני כמו מטומטמת עוד עונה לו: "אתה לא רואה שאני בהריון, מה אתה רוצה שאתגלגל במדרגות או מה?" (ת'אמת שמאחורה לא ממש שמים לב שאני בהריון, אבל גם אחרי שאמרתי לו לא הזיז לו במיוחד), ממשיך עם הרטינות שלו, ופה באמת היה שיא טימטומי שניסיתי להאיץ את צעדיי ואז למטה סבלתי מכאבי תופת וכמעט והתעלפתי, כמובן שלבבון הזה שום דבר לא שינה, הוא המשיך בהליכתו, אלי גם התעצבן עליו נורא, הייתי צריכה לעמוד לנוח ואז להראות לו מה זה, חוצפה שכזו. ועוד הזבל הזה נכנס לי לחלומות, כל הלילה היו לי סיוטים שהוא מפיל אותי מכל המדרגות, שהילדים עומדים מעליי בוכים, שאלי חסר אונים והכל בגלל מה? בגלל מטורף. בכל אופן, חזרתי לזמן מוגבל, עד שייגמר החופש ושלושתם ייכנסו למסגרת (שגם זה משגע אותי, לשים את אלעד ואיתי אחרי שנתיים ו-3.5 חודשים במעון), עד אז אהיה פה ON & OFF, אבל אשתדל להיות. בסוף החודש אלי לוקח חופש שבוע ונבלה עם הילדים, מתכננים נסיעה לירושלים, לגן החיות התנכ"י, לכותל. נראה עוד מה נעשה בשבוע הזה, כמובן שיהיו כמה ימים שיהיו בשבילי למנוחה. יכול מאוד להיות שאחרי שנחזור (אם בכלל נלך) מההפנינג, אצטרף לצ'אט הסוער שלכם, בכיף, נראה מה הילדים יתכננו לי בשעות הלילה הסוערות הללו, אלי שומר היום כך ש... אוהבת אתכם ומתגעגעת, שיהיה לכולם יום נפלא. שרית
לפחות סימן חיים...משהו...קוקוריקו.....שלא נדאג פה ...... שרית נורית אלה אילנה שוקילידה rby איגור דניייייי שינון ( שלח לי בבקשה מסר עם ה
שלך שוב בבקשה...מחקתי אותו בטעות) אופיר ובטח שכחתי מישהו ומתנצלת מראש....הראש שלי לא במיטבו במהלך יולי-אוגוסט
אודי אורית יוליה אניטה יוסי עדן שרה ....אתכם ראיתי פה בימים האחרונים... אניטו'ש מה עם סיוי? ושוב סליחה אם שכחתי מישהו נעדר\ת ונהדר\ת
. יאללה מחר בערב יש מסיבת גיוס לאורית - בצ'אט
הכניסה החל מהשעה 21:30-22:00 בלבוש הולם
, נא לכבות
יאללה בלאגן
מי שלא בא - מפסיד
