ובקשר לפוג`יז (ולנאס)
קרניבור, ראיתי שבתשובה למישהי ששאלה על הפוגי`ז כתבת שהדיסק שלהם הוא ``נחמד וחביב``. מהגדרה מתנשאת כזאת לאחד מהדיסקים החשובים, הייחודיים ופורצי הדרך במוזיקה השחורה בעשור האחרון עולה ניחוח לא נעים של סנוביות היפ הופית- גרסה חדשה של סנוביות אינטלקטואלית... Blunted On Reality בישר, בעידן בו הG FUNK דחק עוד ועוד את רגלי ההיפ הופ המסורתי ששורשיו בOLD SCHOOL, את הקימה מחדש של היפ הופ אינטליגנטי, חיובי, מעמיק וחדור מודעות חברתית, פוליטית ותרבותית שמתבטאת במחאה על מצב ההגירה מהאיטי מצד אחד (Blunted on reality) ובמחוות מלאות נשמה לקלאסיקות שחורות כמו Killing me softly וNo woman, No cry. בניגוד מוחלט למגמות הרווחות בראפ גם היום, שהמילים ``כושים`` ו``כלבות`` הן סממנים חיצוניים להיעדר איכותיותן, הפוג`יז הביאו סאונד ייחודי, יפהפה ומרגש לתודעת ההמונים- ממש כמו ש-NWA עשו עם הגנגסטה ראפ אלא שלכיוון החיובי. לקרוא לאחד מהרכבי הראפ הגדולים והמרתקים של החוף המזרחי ``נחמד`` הוא התנשאות שמקורה, לדעתי, בחוצפה ובניסיון להיראות מתוחכם. מהפוג`יז יצאה לורין היל, אחת מהיוצרות החיוביות, האמיתיות והמעולות עם האומץ ליצור אלבום לחלוטין לא מסחרי שהצליח בכמויות מסחריות ושם שוב את התרבות השחורה על המפה, מול התת- תרבות שאורבת בכל פינה ומשתלטת על עוד ועוד חלקות טובות בתעשיית הראפ. גם ווייקלף, למרות שה``אקלפטיק`` הוא אלבום בינוני, תרם בכשרונו המון _מ``מריה מריה`` של סנטנה ועד עלייתו של הראפר קניבוס, מהלהיט של וויטני יוסטון ועד לבלדת הרחוב החזקה 911. יחד עם הגישה הצוננת שלך כלפי הפוג`יז אתה מהלל ומפאר את נאס- אין ספק שהוא אחד מהראפרים הגדולים, אבל מאז It was written המעולה במיוחד הוא מידרדר עוד ועוד, ולאחר Nastrdamus שיצא ב99 הוא לא שב למעמדו האיכותי של פעם.
קרניבור, ראיתי שבתשובה למישהי ששאלה על הפוגי`ז כתבת שהדיסק שלהם הוא ``נחמד וחביב``. מהגדרה מתנשאת כזאת לאחד מהדיסקים החשובים, הייחודיים ופורצי הדרך במוזיקה השחורה בעשור האחרון עולה ניחוח לא נעים של סנוביות היפ הופית- גרסה חדשה של סנוביות אינטלקטואלית... Blunted On Reality בישר, בעידן בו הG FUNK דחק עוד ועוד את רגלי ההיפ הופ המסורתי ששורשיו בOLD SCHOOL, את הקימה מחדש של היפ הופ אינטליגנטי, חיובי, מעמיק וחדור מודעות חברתית, פוליטית ותרבותית שמתבטאת במחאה על מצב ההגירה מהאיטי מצד אחד (Blunted on reality) ובמחוות מלאות נשמה לקלאסיקות שחורות כמו Killing me softly וNo woman, No cry. בניגוד מוחלט למגמות הרווחות בראפ גם היום, שהמילים ``כושים`` ו``כלבות`` הן סממנים חיצוניים להיעדר איכותיותן, הפוג`יז הביאו סאונד ייחודי, יפהפה ומרגש לתודעת ההמונים- ממש כמו ש-NWA עשו עם הגנגסטה ראפ אלא שלכיוון החיובי. לקרוא לאחד מהרכבי הראפ הגדולים והמרתקים של החוף המזרחי ``נחמד`` הוא התנשאות שמקורה, לדעתי, בחוצפה ובניסיון להיראות מתוחכם. מהפוג`יז יצאה לורין היל, אחת מהיוצרות החיוביות, האמיתיות והמעולות עם האומץ ליצור אלבום לחלוטין לא מסחרי שהצליח בכמויות מסחריות ושם שוב את התרבות השחורה על המפה, מול התת- תרבות שאורבת בכל פינה ומשתלטת על עוד ועוד חלקות טובות בתעשיית הראפ. גם ווייקלף, למרות שה``אקלפטיק`` הוא אלבום בינוני, תרם בכשרונו המון _מ``מריה מריה`` של סנטנה ועד עלייתו של הראפר קניבוס, מהלהיט של וויטני יוסטון ועד לבלדת הרחוב החזקה 911. יחד עם הגישה הצוננת שלך כלפי הפוג`יז אתה מהלל ומפאר את נאס- אין ספק שהוא אחד מהראפרים הגדולים, אבל מאז It was written המעולה במיוחד הוא מידרדר עוד ועוד, ולאחר Nastrdamus שיצא ב99 הוא לא שב למעמדו האיכותי של פעם.