....וגעגוע.
"בסוף בכיתי, אבל לא בגלל מה שכולם חשבו, שאח שלי הגדול גידי נפל, למרות שאני מאוד אוהב אותו והגרון שלי שרף אחרי שהחיילים שהגיעו באמצע הלילה הלכו ואמא התחילה לצעוק, אלא בגלל שנמאס לי פתאום, בבת אחת, מזה שאף אחד לא שם לב אלי". אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת בכיתי אחרי שהוא נהרג, אני זוכרת הרבה פעמים שבכיתי מאז, וזה תמיד עצבן אותי- שזה היה על הדברים הכי קטנים ושטותיים, אבל אף פעם לא עליו, אני לא יכולה לבכות כשאני חושבת עליו ואני לא יכולה לבכות בגלל שאני מתגעגעת אליו, כאילו שזאת לא סיבה מספיק טובה. "...בגלל שהוא אמיץ מאוד, וגם בגלל שהוא קצת דומה לאח שלי גידי, והוא הרים את העיניים מלוח הדמקה ושאל, האח שנהרג? ואז הבנתי שהוא כן יודע על גידי ורק לא רוצה להציק לי, ופתאום, דווקא בגלל שהוא שאל על גידי כאילו הוא שואל אותי אם אני רוצה עוד במבה, רציתי לספר לו- לו, ולא ליועצת של בית ספר שתמיד מסדרת את השולחן שלה בזמן שאנחנו מדברים, ולא לאמא שמספיק קשה לה גם בלעדי, או לאבא שגר בתוך עצמו כמו שבלול- רציתי לספר לו מה אני מרגיש, והגרון שלי התחיל לשרוף, והעיניים שלי התמלאו מלח ככה שלא יכולתי לראות מה קורה על הלוח, ועמיר שתק, לא זז מהמקום שלו על השטיח, וחיכה בשקט שאני אדבר, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל, לא ידעתי איך להגיד את זה במילים...." הם תמיד שאלו בטון מרחם כזה, או אולי גם מתוך סקרנות, לדעת מה קרה ומתי ואיפה. לא כי באמת היה אכפת. וכמה אפשר להגיד, כמו תקליט שבור, את שתי המילים "נהרג בלבנון"? זה אולי מתמצת את זה בצורה הטובה ביותר, אבל גם קצת מלחיץ אנשים אז מיד צריך להגיד "זה בסדר", באותה נשימה, לפני שיספיקו לשאול, רק שלא ישאלו איך אני מרגישה בקשר לזה, כי אני לא אדע לענות. ובמילא לא ישאלו. כבר עבר מספיק זמן. "..ולפעמים הדיבורים שלהם ממש מרגיזים אותי, כמו אתמול, כשדור אמר שהוא שונא את אח שלו הגדול כי הוא כל הזמן תופס לו את הדוּם ולא נותן לו לשחק, ורציתי להגיד לו, דור, יא טמבל, תגיד תודה שיש לך בכלל אח. אבל לא אמרתי כלום". אני זוכרת שפעם חברה שלי אמרה על אח שלה "אני שונאת אותו", בגלל דבר שטותי נורא, וזה עמד לי על קצה הלשון, להגיד לה את כל מה שזה העלה בי, להגיד לה שאני מקנאה בה שיש לה אח שהיא יכולה לשנוא ולריב איתו, כי עם אח שלי כבר אי אפשר, הוא כבר לא עונה כשרבים איתו וזה מוציא את כל הפואנטה מהמריבה. ולפעמים אני שונאת אותו אבל לי דווקא יש סיבה מוצדקת, אני חושבת. זה מדהים כמה מהר אתה לומד לצנזר את עצמך, לשים מחסום על הפה שנייה לפני שיוצא משם "אח שלי.." ולא להזכיר את השם שלו, כדי שלא ישתתקו, ולא להגיד "תגידי תודה שבכלל יש לך אח", כי זה רק ירחיק יותר, ואני לא רוצה שהם יצנזרו את עצמם לידי, או שיתרחקו, או שיתייחסו אלי אחרת. ולא לספר אפילו את הדברים המצחיקים, כי הם לא יצחקו, כי הוא מת. למרות שאותי זה עדיין מצחיק לפעמים. אחרי האזכרה באו לפה חברים שלו, ואמא ואבא סיפרו קצת על איך שהוא היה ילד, והפעם דווקא נשארתי להקשיב, למרות שבדר"כ אני הולכת לחדר כדי לא לשמוע, ואמא אמרה איך פעם, כשהוא היה בערך בן 4, הם יצאו לאנשהו והוא אמר לה "אמא, את הכי יפה בכל העדר!" או משהו כזה. ואיך תמיד היו לו יציאות כאלה שקרעו את כולם מצחוק, כשהוא היה קטן. ודווקא צחקו, אבל רק עם החברים שלו אפשר, עם החברות שלי אני לא יכולה. כי הן לא הכירו אותו, וכי הן לא יבינו שזה בסדר, שאם אני מספרת משהו מצחיק, אז זה לא כואב לי באותו רגע, כמו שאם אני מספרת בדיחה שחורה, זה לא כואב באותו רגע. (רק ברגע שאחרי). "..ידעתי בדיוק מה יהיה בשיחה, עוד פעם הם יגידו כמה גידי אהב את הפלוגה, למרות שכל מוצאי שבת הוא היה סוגר את הדלת של החדר שלו ובוכה מרוב באסה שהוא צריך לחזור לבסיס. עוד פעם הם יגידו שהוא רצה לחתום קבע, למרות שאני שמעתי אותו אומר לידידה שלו, שרית, שגם אם יתנו לו מליון דולר הוא לא נשאר יום אחד יותר בצבא. ואחרי שהם יגמרו לספר את כל השקרים האלה, שגם ההורים שלי יודעים שהם לא נכונים, הם יספרו איך בדיוק הוא נהרג במארב. שאת זה אני לא רוצה לשמוע". לפעמים אני מנסה להיזכר אם היה לו קשה. אני לא זוכרת שהיה לו קשה, ומצד שני, אולי היה, והוא לא שיתף אותי בזה, כי למה שישתף, הייתי קטנה, מה כבר הבנתי. לא יכולתי לעזור. ואני מצטערת שלא הייתי גדולה יותר, כי אולי הייתי מצליחה לזכור יותר דברים, אבל לא רק זה. אם הייתי גדולה יותר הוא היה משתף אותי אולי, במה שעבר עליו, והייתי יודעת מה להגיד והייתי יכולה לעזור לו, אם זה היה עכשיו אז אני יודעת שהייתי יכולה לעזור לו כי אני כבר גדולה מספיק, ואני יודעת לעזור כשצריך, ובשבילו הייתי עושה הכל. אם הייתי גדולה יותר, הייתי מחבקת אותו אז כשהלכנו להדליק נרות בכיכר והייתי יכולה להיות-שם-בשבילו, לפעמים אני מצטערת שהייתי קטנה כ"כ, כי אולי אם הייתי גדולה יותר הוא היה מספר לי מה עובר עליו, כשהייתי יושבת על המיטה שלו בחדר, ולא רק מנגן לי בגיטרה, והייתי יודעת איך לעזור לו כשהוא עצוב, ואם הייתי גדולה יותר אולי הייתי מבינה שגם הוא עצוב לפעמים, למרות שהוא כבר חייל וגדול (איך פעם 19 נראה לי כ"כ גדול?), וזה מוזר לי לחשוב עליו ככה פתאום, לנסות לדמיין מה עבר עליו, לרצות לחבק אותו באיחור של יותר-מדי-שנים, ולהיקרע מהמחשבה על זה שכאב לו, לא רק הכאב הפיזי שאולי כאב לו כשהוא נהרג (אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי), אלא שכאב לו לפעמים, שהוא היה עצוב, שהיו לו ימים קשים. לכל אחד כואב לפעמים (אף פעם לא באמת הייתי שם בשבילו). ......... "....אחרת, בלי דרמה, מגיעות המחשבות הרעילות. אני כבר יודע. הן רק מחכות להזדמנות, מתגודדות לפתחי, להוטות למלא את החלל הריק, כמו המשתתף הפחות בטוח בעצמו בדייט. הן גורמות לי לקנא במי שעובד, במי שהימים שלו מלאים ויכול להדחיק בחדווה, לפחות לכמה שעות, את מה שמטריד אותו. כן, מה רע בהדחקה? תורות פסיכולוגיות שלמות נבנו על ההנחה שההדחקה רעה לנפש ושיש לשחרר את האדם ממנגנוני ההדחקה שלו כפי שמשחררים חבל ארץ כבוש מכובשיו. אחרי חצי סמסטר בבית אני אומר: ההדחקה נפלאה. ההכחשה נהדרת. תחי הסובלימציה!" מהדשא שבאונ' יש נוף כ"כ יפה, והיום אפילו לא היה שם קר למרות שכבר נובמבר ולמרות שככל שעולים גבוה יותר, נהיה קר יותר. לא היה שם קר, וישבתי על הדשא וקראתי את הספר הזה כי היה לי זמן לשרוף עד השיעור וכי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. תמיד רציתי ים, לראות את השמש שוקעת לתוכו, כמו בשיר-שאני-הכי-אוהבת-של-מאיר-אריאל: "תם השרב הגדול השמש רד לים הכחול". ותמיד רציתי לצאת כבר מהעיר הזאת כי הרגשתי שמחניק לי מדי, היא יותר מדי מתוסבכת בשבילי, ואני רק רוצה קצת שקט. אבל עכשיו אני מתגעגעת דווקא לשקט של הר הרצל, אני חושבת שיש לי יחסי אהבה-שנאה עם המקום הזה, כבר הרבה זמן לא הייתי שם לבד, לא הרגשתי צורך ללכת. ואולי דווקא עכשיו בגלל שאני לא יכולה ללכת מתי שרק יבוא לי, אולי זה מפחיד אותי, שאני לא יכולה, ודווקא הייתי רוצה. [שתיגמר כבר השביתה, ולא יהיה לי זמן לחשוב יותר]. (הציטוטים מתוך 'ארבעה בתים וגעגוע' של אשכול נבו).
"בסוף בכיתי, אבל לא בגלל מה שכולם חשבו, שאח שלי הגדול גידי נפל, למרות שאני מאוד אוהב אותו והגרון שלי שרף אחרי שהחיילים שהגיעו באמצע הלילה הלכו ואמא התחילה לצעוק, אלא בגלל שנמאס לי פתאום, בבת אחת, מזה שאף אחד לא שם לב אלי". אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת בכיתי אחרי שהוא נהרג, אני זוכרת הרבה פעמים שבכיתי מאז, וזה תמיד עצבן אותי- שזה היה על הדברים הכי קטנים ושטותיים, אבל אף פעם לא עליו, אני לא יכולה לבכות כשאני חושבת עליו ואני לא יכולה לבכות בגלל שאני מתגעגעת אליו, כאילו שזאת לא סיבה מספיק טובה. "...בגלל שהוא אמיץ מאוד, וגם בגלל שהוא קצת דומה לאח שלי גידי, והוא הרים את העיניים מלוח הדמקה ושאל, האח שנהרג? ואז הבנתי שהוא כן יודע על גידי ורק לא רוצה להציק לי, ופתאום, דווקא בגלל שהוא שאל על גידי כאילו הוא שואל אותי אם אני רוצה עוד במבה, רציתי לספר לו- לו, ולא ליועצת של בית ספר שתמיד מסדרת את השולחן שלה בזמן שאנחנו מדברים, ולא לאמא שמספיק קשה לה גם בלעדי, או לאבא שגר בתוך עצמו כמו שבלול- רציתי לספר לו מה אני מרגיש, והגרון שלי התחיל לשרוף, והעיניים שלי התמלאו מלח ככה שלא יכולתי לראות מה קורה על הלוח, ועמיר שתק, לא זז מהמקום שלו על השטיח, וחיכה בשקט שאני אדבר, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל, לא ידעתי איך להגיד את זה במילים...." הם תמיד שאלו בטון מרחם כזה, או אולי גם מתוך סקרנות, לדעת מה קרה ומתי ואיפה. לא כי באמת היה אכפת. וכמה אפשר להגיד, כמו תקליט שבור, את שתי המילים "נהרג בלבנון"? זה אולי מתמצת את זה בצורה הטובה ביותר, אבל גם קצת מלחיץ אנשים אז מיד צריך להגיד "זה בסדר", באותה נשימה, לפני שיספיקו לשאול, רק שלא ישאלו איך אני מרגישה בקשר לזה, כי אני לא אדע לענות. ובמילא לא ישאלו. כבר עבר מספיק זמן. "..ולפעמים הדיבורים שלהם ממש מרגיזים אותי, כמו אתמול, כשדור אמר שהוא שונא את אח שלו הגדול כי הוא כל הזמן תופס לו את הדוּם ולא נותן לו לשחק, ורציתי להגיד לו, דור, יא טמבל, תגיד תודה שיש לך בכלל אח. אבל לא אמרתי כלום". אני זוכרת שפעם חברה שלי אמרה על אח שלה "אני שונאת אותו", בגלל דבר שטותי נורא, וזה עמד לי על קצה הלשון, להגיד לה את כל מה שזה העלה בי, להגיד לה שאני מקנאה בה שיש לה אח שהיא יכולה לשנוא ולריב איתו, כי עם אח שלי כבר אי אפשר, הוא כבר לא עונה כשרבים איתו וזה מוציא את כל הפואנטה מהמריבה. ולפעמים אני שונאת אותו אבל לי דווקא יש סיבה מוצדקת, אני חושבת. זה מדהים כמה מהר אתה לומד לצנזר את עצמך, לשים מחסום על הפה שנייה לפני שיוצא משם "אח שלי.." ולא להזכיר את השם שלו, כדי שלא ישתתקו, ולא להגיד "תגידי תודה שבכלל יש לך אח", כי זה רק ירחיק יותר, ואני לא רוצה שהם יצנזרו את עצמם לידי, או שיתרחקו, או שיתייחסו אלי אחרת. ולא לספר אפילו את הדברים המצחיקים, כי הם לא יצחקו, כי הוא מת. למרות שאותי זה עדיין מצחיק לפעמים. אחרי האזכרה באו לפה חברים שלו, ואמא ואבא סיפרו קצת על איך שהוא היה ילד, והפעם דווקא נשארתי להקשיב, למרות שבדר"כ אני הולכת לחדר כדי לא לשמוע, ואמא אמרה איך פעם, כשהוא היה בערך בן 4, הם יצאו לאנשהו והוא אמר לה "אמא, את הכי יפה בכל העדר!" או משהו כזה. ואיך תמיד היו לו יציאות כאלה שקרעו את כולם מצחוק, כשהוא היה קטן. ודווקא צחקו, אבל רק עם החברים שלו אפשר, עם החברות שלי אני לא יכולה. כי הן לא הכירו אותו, וכי הן לא יבינו שזה בסדר, שאם אני מספרת משהו מצחיק, אז זה לא כואב לי באותו רגע, כמו שאם אני מספרת בדיחה שחורה, זה לא כואב באותו רגע. (רק ברגע שאחרי). "..ידעתי בדיוק מה יהיה בשיחה, עוד פעם הם יגידו כמה גידי אהב את הפלוגה, למרות שכל מוצאי שבת הוא היה סוגר את הדלת של החדר שלו ובוכה מרוב באסה שהוא צריך לחזור לבסיס. עוד פעם הם יגידו שהוא רצה לחתום קבע, למרות שאני שמעתי אותו אומר לידידה שלו, שרית, שגם אם יתנו לו מליון דולר הוא לא נשאר יום אחד יותר בצבא. ואחרי שהם יגמרו לספר את כל השקרים האלה, שגם ההורים שלי יודעים שהם לא נכונים, הם יספרו איך בדיוק הוא נהרג במארב. שאת זה אני לא רוצה לשמוע". לפעמים אני מנסה להיזכר אם היה לו קשה. אני לא זוכרת שהיה לו קשה, ומצד שני, אולי היה, והוא לא שיתף אותי בזה, כי למה שישתף, הייתי קטנה, מה כבר הבנתי. לא יכולתי לעזור. ואני מצטערת שלא הייתי גדולה יותר, כי אולי הייתי מצליחה לזכור יותר דברים, אבל לא רק זה. אם הייתי גדולה יותר הוא היה משתף אותי אולי, במה שעבר עליו, והייתי יודעת מה להגיד והייתי יכולה לעזור לו, אם זה היה עכשיו אז אני יודעת שהייתי יכולה לעזור לו כי אני כבר גדולה מספיק, ואני יודעת לעזור כשצריך, ובשבילו הייתי עושה הכל. אם הייתי גדולה יותר, הייתי מחבקת אותו אז כשהלכנו להדליק נרות בכיכר והייתי יכולה להיות-שם-בשבילו, לפעמים אני מצטערת שהייתי קטנה כ"כ, כי אולי אם הייתי גדולה יותר הוא היה מספר לי מה עובר עליו, כשהייתי יושבת על המיטה שלו בחדר, ולא רק מנגן לי בגיטרה, והייתי יודעת איך לעזור לו כשהוא עצוב, ואם הייתי גדולה יותר אולי הייתי מבינה שגם הוא עצוב לפעמים, למרות שהוא כבר חייל וגדול (איך פעם 19 נראה לי כ"כ גדול?), וזה מוזר לי לחשוב עליו ככה פתאום, לנסות לדמיין מה עבר עליו, לרצות לחבק אותו באיחור של יותר-מדי-שנים, ולהיקרע מהמחשבה על זה שכאב לו, לא רק הכאב הפיזי שאולי כאב לו כשהוא נהרג (אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי), אלא שכאב לו לפעמים, שהוא היה עצוב, שהיו לו ימים קשים. לכל אחד כואב לפעמים (אף פעם לא באמת הייתי שם בשבילו). ......... "....אחרת, בלי דרמה, מגיעות המחשבות הרעילות. אני כבר יודע. הן רק מחכות להזדמנות, מתגודדות לפתחי, להוטות למלא את החלל הריק, כמו המשתתף הפחות בטוח בעצמו בדייט. הן גורמות לי לקנא במי שעובד, במי שהימים שלו מלאים ויכול להדחיק בחדווה, לפחות לכמה שעות, את מה שמטריד אותו. כן, מה רע בהדחקה? תורות פסיכולוגיות שלמות נבנו על ההנחה שההדחקה רעה לנפש ושיש לשחרר את האדם ממנגנוני ההדחקה שלו כפי שמשחררים חבל ארץ כבוש מכובשיו. אחרי חצי סמסטר בבית אני אומר: ההדחקה נפלאה. ההכחשה נהדרת. תחי הסובלימציה!" מהדשא שבאונ' יש נוף כ"כ יפה, והיום אפילו לא היה שם קר למרות שכבר נובמבר ולמרות שככל שעולים גבוה יותר, נהיה קר יותר. לא היה שם קר, וישבתי על הדשא וקראתי את הספר הזה כי היה לי זמן לשרוף עד השיעור וכי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. תמיד רציתי ים, לראות את השמש שוקעת לתוכו, כמו בשיר-שאני-הכי-אוהבת-של-מאיר-אריאל: "תם השרב הגדול השמש רד לים הכחול". ותמיד רציתי לצאת כבר מהעיר הזאת כי הרגשתי שמחניק לי מדי, היא יותר מדי מתוסבכת בשבילי, ואני רק רוצה קצת שקט. אבל עכשיו אני מתגעגעת דווקא לשקט של הר הרצל, אני חושבת שיש לי יחסי אהבה-שנאה עם המקום הזה, כבר הרבה זמן לא הייתי שם לבד, לא הרגשתי צורך ללכת. ואולי דווקא עכשיו בגלל שאני לא יכולה ללכת מתי שרק יבוא לי, אולי זה מפחיד אותי, שאני לא יכולה, ודווקא הייתי רוצה. [שתיגמר כבר השביתה, ולא יהיה לי זמן לחשוב יותר]. (הציטוטים מתוך 'ארבעה בתים וגעגוע' של אשכול נבו).
