michaelg123
New member
והוא בכלל לא ידע שהוא כזה
סיפור ששלחתי ל"פנטזיה אורבנית" . ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ בין דוד המלך לקק"ל אין שם אור דולק בכלל גם אם אתה מאוד גיבור בלילה שם לא תעבור רון פסע בחשכה ברחוב אגרון החשוך, סתם סיפורים, הכל סיפורים, הוא חשב. למען האמת הוא כמעט מעולם לא ראה אור דולק במתחם, העירייה תמיד שלחה מישהו לתקן את פנסי הרחוב, אבל עוד באותו שבוע היו הפנסים כבים מחדש ואם היית מקשיב טוב היית שומע גם מן יבבה חנוקה. בתור ילד בשכונת רחביה הסמוכה רון היה יוצא עם חבריו להסתובב ברחוב בשעות הדמדומים, לעולם לא לבד, היו הרבה סיפורים שהסתובבו על מה שקורה ברחוב, אמרו שיש שם חיילים ירדנים שנשארו שם מאז המלחמה, שודדים . היה אפילו סיפור על ענק שראו שם , נו באמת .. ענק. פעם הם ירדו כמה חברים לעמק המצלבה, סתם להסתובב אחרי הצהרים, מן עניין כזה של ילדים, שיטוט בלי מטרה או תכלית . יותם העמיד בקבוקים ריקים על אחד הסלעים והם ניסו לפוצץ אותם כשקלעו עליהם אבנים ברוגטקה. "תגידו, אתם מכירים את הסיפור על בית הקברות ליד רחוב אגרון?" שאל יותם, "כן בטח, סבא שלי אומר שיש שם נשמה של רוצח שלא מוצא מנוחה" "כן, שמעתי על זה, הוא מסתובב שם כבר שנים" "מה בקשר לבית הקברות , מה פתאום נזכרת בו?" "הלילה אני הולך לבדוק מה קורה שם . . תבואו איתי?" "לא יודע" "תמיד ידעתי שאתה פחדן, ג'ינג'י" הכעס הציף את רון ופניו האדימו , הוא לא היה גדול כמו יותם אבל זה לא הפריע לו להתנפל על יותם ואף להפיל אותו על החול , הוא הצמיד את ידיו של יותם לקרקע, "אני לא פחדן ואתה יודע את זה, אל תדאג אני אהיה שם" יותם קם על רגליו וניער את האבק מבגדיו הוא הביט בליאור, "נו טוב גם אני אגיע". רון המשיך בצעד מהיר במעלה הרחוב, הוא שמע מין מכה עמומה ולאחריה כעין זמזום חשמלי ואחת מן המנורות כבתה, דווקא היום הסופר שעובד עד שעה מאוחרת בלילה נסגר מוקדם. הרחוב היה כמעט ריק ורק ליבבה החרישית ששמע מאחוריו הייתה נוכחות , נוכחות מצמררת . הם כמובן לא סיפרו להורים לאן הם יוצאים באמת, "לפיקניק בעמק המצלבה אמא, באמת שאין לך מה לדאוג" "אבל לכל הלילה חמודי?" "אני לא בטוח אולי אני אחזור יותר מוקדם , בסדר אמא" "נו טוב , אבל תשמור על עצמך" אבא הסתכל ברון ופיו התעקל לכדי חיוך "אתם לא הולכים לעשות שטויות אה רוני?" "לא אבא, מה פתאום, איזה שטויות" בדרך לשם חשב על הפה הגדול שלו שתמיד מסבך אותו בשטויות , בשביל מה הייתי צריך את זה, מה אני צריך להוכיח לפוץ הזה יותם? אבל הוא המשיך , המשיך משום שאף פעם לא ידע מתי להפסיק. הם ישבו בתוך השיח כפי ששנים אחר כך יישב במארבים, הלילה ירד וזוגות החלו להשתרך מן הגן לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, אף אחד מהם לא הבחין בילדים שישבו דוממים בתוך השיח. הוא המשיך להתקדם במעלה הרחוב כשעוד פנס זימזם וכבה, מהדק את המעיל לגופו . . . צינה ירושלמית או פחד מזדחל. פעם הוא הביא את בת-שבע לאזור בית הקברות המוסלמי, זה היה בגיל מאוחר יותר, הוא העמיד פנים שהוא לא מפחד למרות שזה לא היה נכון, הוא שקשק מבפנים, אבל בת-שבע, היא פחדה יותר. היא נצמדה אליו בכח והוא היה מרוצה מאוד שהרעידות שלו נטמעו בתוך שלה , כך שלא הרגישה אותו רועד. כמה רצה שתהיה לידו עכשיו, שיחוש את גופה החם נצמד אליו נוסך בו אומץ מגרש את הצינה הארורה, חיוך התפשט על פניו כשנזכר בה. "אתה יודע חמוד אנחנו היינו ממשיכים את השיר כך : . . . שם ברחוב לא תעבור אבו ג'ילדה מהלך בקברו הוא מתהפך הוא יתפוס אותך חבר אז קדימה תמהר" אבא חייך אל רון, חיוך יודע סוד. כשהיית בן שבע וישבת על הברכיים של אבא שום דבר לא נראה מפחיד, לא כמו היום, כמו הרגע, ברחוב החשוך. צעדיו הפכו למהירים יותר והיה נדמה לו שהוא שומע קול בכי. הרחוב מסביב היה ריק כאילו התרוקן באחת. זאת הרוח, כן על בטוח זאת הרוח שעוברת בסמטאות. כן כך היא מיללת, זאת תופעה מוכרת, ניסה לעודד את עצמו , לתת לעצמו הסבר שידע שאינו נכון. מתוך השיח קול הבכי נשמע בברור חזק וצלול, יותם קם על רגליו "מה קרה?" "נזכרתי שיש היום סטיב אוסטין בטלוויזיה" "תישאר לשבת, זאת רק הרוח" "אני .. אני לא מפחד" צחק יותם "אני פשוט חייב לראות את הפרק", היה קשה להחליט מי רץ מהר יותר "האיש השווה מליונים" או יותם, ליאור רץ אחריו ורק רון נשאר בתוך השיח . ידו נשלחה לכיס מעילו, היה שם בקבוקון השמן שקנה ביריד חוצות היוצר, הוא חפן אותו באגרופו והחיש את צעדיו . הוא לא ידע למה נמשך אל הבקבוקון, הוא היה יפה, מעוצב כמו קרן של אייל, פקוק בפקק שעם. הוא פשוט הרגיש שהוא חייב לקנות אותו "עשרה זוזים" ביקש המוכר, "סליחה?" "עשרה שקלים", רון שלשל את הסכום לידיו של המוכר ואת הבקבוקון לכיסו. לבסוף קם מתוך השיח, כשעה לאחר שעזבו יותם וליאור, הייתה לו מין תחושה מוזרה שמישהו מסתכל בו, מביט בעיון. הוא קם ויישר את מכנסיו בתנועה איטית, כנראה שרצה להוכיח לעצמו משהו, סתם איזו שטות, השטויות האלה יסבכו אותו יום אחד . למחרת בבוקר לא מצא את הרוגטקה שלו, הוא היה בטוח שהשאיר אותה בכיסו כשיצא אתמול בערב , אבל לא. חפץ קטן היה מוטל במעלה הרחוב מוכר, מושך, שתי פסיעות ורון היה לידו. בינתיים רעם הרחוב בקול מתגלגל "חזרת?" רון הסתובב לאיטו , טרול גבוה לבוש בשריון מתכת עמד במורד הרחוב, חגור בחרב ואוחז חנית, טרולים בירושלים? איזה שיגעון "חזרתי" מי זה היה , מי אמר את זה ? הוא הביט סביב רק כדי לחפש את מקור הקול ולהבין שרק הוא עומד ברחוב מול הטרול , בודד במערכה כמו אז לפני הרבה שנים. "ידעתי שתחזור, יום אחד" הטרול התקרב בצעדים איטיים, שריונו חורק רון החל פוסע לאחור, עד שחש עצם כלשהו מתחת לרגליו, הוא התכופף והרים את הרוגטקה וחמש אבנים מן המדרכה, "הו הו הו, אתה ודאי מתלוצץ, אתה בא אליי במקל ואבנים", אבל רון רק חייך מיקם אבן בטלאי העור ומתח את הגומי בכח "אני בא אליך בשם אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת" האבן עזבה את הרוגטקה ואור גדול פילח את חשכת הרחוב , הטרול נפל לאחור בקול רעש אדיר מפעיל אזעקות של מכוניות אותן מעך , ואבן שקועה במצחו . רון נפל על פניו אל מול האור שעלה ממזרח. "משיח משיח משיח אוי יוי יוי יוי יוי יוי . . . משיח משיח משיח" הוא פקח את עיניו וראה את הטרול מוטל לרגליו, הרחוב היה מלא פתאום כאילו לא היה ריק מעולם, חסידי ברסלב מרקדים ומפזזים, חלונות נפתחו מכל עבר ועוד אנשים זרמו אל הרחוב. מספר חסידים התקרבו אליו עם בקבוק השמן שקנה מוקדם יותר ביריד, המחשבה היחידה שחלפה בראשו בעת שברח במהירות ברחוב "קרן היסוד" הייתה אוי ואבוי , שוב עשיתי את זה .
סיפור ששלחתי ל"פנטזיה אורבנית" . ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ בין דוד המלך לקק"ל אין שם אור דולק בכלל גם אם אתה מאוד גיבור בלילה שם לא תעבור רון פסע בחשכה ברחוב אגרון החשוך, סתם סיפורים, הכל סיפורים, הוא חשב. למען האמת הוא כמעט מעולם לא ראה אור דולק במתחם, העירייה תמיד שלחה מישהו לתקן את פנסי הרחוב, אבל עוד באותו שבוע היו הפנסים כבים מחדש ואם היית מקשיב טוב היית שומע גם מן יבבה חנוקה. בתור ילד בשכונת רחביה הסמוכה רון היה יוצא עם חבריו להסתובב ברחוב בשעות הדמדומים, לעולם לא לבד, היו הרבה סיפורים שהסתובבו על מה שקורה ברחוב, אמרו שיש שם חיילים ירדנים שנשארו שם מאז המלחמה, שודדים . היה אפילו סיפור על ענק שראו שם , נו באמת .. ענק. פעם הם ירדו כמה חברים לעמק המצלבה, סתם להסתובב אחרי הצהרים, מן עניין כזה של ילדים, שיטוט בלי מטרה או תכלית . יותם העמיד בקבוקים ריקים על אחד הסלעים והם ניסו לפוצץ אותם כשקלעו עליהם אבנים ברוגטקה. "תגידו, אתם מכירים את הסיפור על בית הקברות ליד רחוב אגרון?" שאל יותם, "כן בטח, סבא שלי אומר שיש שם נשמה של רוצח שלא מוצא מנוחה" "כן, שמעתי על זה, הוא מסתובב שם כבר שנים" "מה בקשר לבית הקברות , מה פתאום נזכרת בו?" "הלילה אני הולך לבדוק מה קורה שם . . תבואו איתי?" "לא יודע" "תמיד ידעתי שאתה פחדן, ג'ינג'י" הכעס הציף את רון ופניו האדימו , הוא לא היה גדול כמו יותם אבל זה לא הפריע לו להתנפל על יותם ואף להפיל אותו על החול , הוא הצמיד את ידיו של יותם לקרקע, "אני לא פחדן ואתה יודע את זה, אל תדאג אני אהיה שם" יותם קם על רגליו וניער את האבק מבגדיו הוא הביט בליאור, "נו טוב גם אני אגיע". רון המשיך בצעד מהיר במעלה הרחוב, הוא שמע מין מכה עמומה ולאחריה כעין זמזום חשמלי ואחת מן המנורות כבתה, דווקא היום הסופר שעובד עד שעה מאוחרת בלילה נסגר מוקדם. הרחוב היה כמעט ריק ורק ליבבה החרישית ששמע מאחוריו הייתה נוכחות , נוכחות מצמררת . הם כמובן לא סיפרו להורים לאן הם יוצאים באמת, "לפיקניק בעמק המצלבה אמא, באמת שאין לך מה לדאוג" "אבל לכל הלילה חמודי?" "אני לא בטוח אולי אני אחזור יותר מוקדם , בסדר אמא" "נו טוב , אבל תשמור על עצמך" אבא הסתכל ברון ופיו התעקל לכדי חיוך "אתם לא הולכים לעשות שטויות אה רוני?" "לא אבא, מה פתאום, איזה שטויות" בדרך לשם חשב על הפה הגדול שלו שתמיד מסבך אותו בשטויות , בשביל מה הייתי צריך את זה, מה אני צריך להוכיח לפוץ הזה יותם? אבל הוא המשיך , המשיך משום שאף פעם לא ידע מתי להפסיק. הם ישבו בתוך השיח כפי ששנים אחר כך יישב במארבים, הלילה ירד וזוגות החלו להשתרך מן הגן לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, אף אחד מהם לא הבחין בילדים שישבו דוממים בתוך השיח. הוא המשיך להתקדם במעלה הרחוב כשעוד פנס זימזם וכבה, מהדק את המעיל לגופו . . . צינה ירושלמית או פחד מזדחל. פעם הוא הביא את בת-שבע לאזור בית הקברות המוסלמי, זה היה בגיל מאוחר יותר, הוא העמיד פנים שהוא לא מפחד למרות שזה לא היה נכון, הוא שקשק מבפנים, אבל בת-שבע, היא פחדה יותר. היא נצמדה אליו בכח והוא היה מרוצה מאוד שהרעידות שלו נטמעו בתוך שלה , כך שלא הרגישה אותו רועד. כמה רצה שתהיה לידו עכשיו, שיחוש את גופה החם נצמד אליו נוסך בו אומץ מגרש את הצינה הארורה, חיוך התפשט על פניו כשנזכר בה. "אתה יודע חמוד אנחנו היינו ממשיכים את השיר כך : . . . שם ברחוב לא תעבור אבו ג'ילדה מהלך בקברו הוא מתהפך הוא יתפוס אותך חבר אז קדימה תמהר" אבא חייך אל רון, חיוך יודע סוד. כשהיית בן שבע וישבת על הברכיים של אבא שום דבר לא נראה מפחיד, לא כמו היום, כמו הרגע, ברחוב החשוך. צעדיו הפכו למהירים יותר והיה נדמה לו שהוא שומע קול בכי. הרחוב מסביב היה ריק כאילו התרוקן באחת. זאת הרוח, כן על בטוח זאת הרוח שעוברת בסמטאות. כן כך היא מיללת, זאת תופעה מוכרת, ניסה לעודד את עצמו , לתת לעצמו הסבר שידע שאינו נכון. מתוך השיח קול הבכי נשמע בברור חזק וצלול, יותם קם על רגליו "מה קרה?" "נזכרתי שיש היום סטיב אוסטין בטלוויזיה" "תישאר לשבת, זאת רק הרוח" "אני .. אני לא מפחד" צחק יותם "אני פשוט חייב לראות את הפרק", היה קשה להחליט מי רץ מהר יותר "האיש השווה מליונים" או יותם, ליאור רץ אחריו ורק רון נשאר בתוך השיח . ידו נשלחה לכיס מעילו, היה שם בקבוקון השמן שקנה ביריד חוצות היוצר, הוא חפן אותו באגרופו והחיש את צעדיו . הוא לא ידע למה נמשך אל הבקבוקון, הוא היה יפה, מעוצב כמו קרן של אייל, פקוק בפקק שעם. הוא פשוט הרגיש שהוא חייב לקנות אותו "עשרה זוזים" ביקש המוכר, "סליחה?" "עשרה שקלים", רון שלשל את הסכום לידיו של המוכר ואת הבקבוקון לכיסו. לבסוף קם מתוך השיח, כשעה לאחר שעזבו יותם וליאור, הייתה לו מין תחושה מוזרה שמישהו מסתכל בו, מביט בעיון. הוא קם ויישר את מכנסיו בתנועה איטית, כנראה שרצה להוכיח לעצמו משהו, סתם איזו שטות, השטויות האלה יסבכו אותו יום אחד . למחרת בבוקר לא מצא את הרוגטקה שלו, הוא היה בטוח שהשאיר אותה בכיסו כשיצא אתמול בערב , אבל לא. חפץ קטן היה מוטל במעלה הרחוב מוכר, מושך, שתי פסיעות ורון היה לידו. בינתיים רעם הרחוב בקול מתגלגל "חזרת?" רון הסתובב לאיטו , טרול גבוה לבוש בשריון מתכת עמד במורד הרחוב, חגור בחרב ואוחז חנית, טרולים בירושלים? איזה שיגעון "חזרתי" מי זה היה , מי אמר את זה ? הוא הביט סביב רק כדי לחפש את מקור הקול ולהבין שרק הוא עומד ברחוב מול הטרול , בודד במערכה כמו אז לפני הרבה שנים. "ידעתי שתחזור, יום אחד" הטרול התקרב בצעדים איטיים, שריונו חורק רון החל פוסע לאחור, עד שחש עצם כלשהו מתחת לרגליו, הוא התכופף והרים את הרוגטקה וחמש אבנים מן המדרכה, "הו הו הו, אתה ודאי מתלוצץ, אתה בא אליי במקל ואבנים", אבל רון רק חייך מיקם אבן בטלאי העור ומתח את הגומי בכח "אני בא אליך בשם אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת" האבן עזבה את הרוגטקה ואור גדול פילח את חשכת הרחוב , הטרול נפל לאחור בקול רעש אדיר מפעיל אזעקות של מכוניות אותן מעך , ואבן שקועה במצחו . רון נפל על פניו אל מול האור שעלה ממזרח. "משיח משיח משיח אוי יוי יוי יוי יוי יוי . . . משיח משיח משיח" הוא פקח את עיניו וראה את הטרול מוטל לרגליו, הרחוב היה מלא פתאום כאילו לא היה ריק מעולם, חסידי ברסלב מרקדים ומפזזים, חלונות נפתחו מכל עבר ועוד אנשים זרמו אל הרחוב. מספר חסידים התקרבו אליו עם בקבוק השמן שקנה מוקדם יותר ביריד, המחשבה היחידה שחלפה בראשו בעת שברח במהירות ברחוב "קרן היסוד" הייתה אוי ואבוי , שוב עשיתי את זה .
), אלמנטים של אגדות אורבניות(השיר) ועוד כמה וכמה דברים שמופיעים ללא סיבה של ממש. אין ביניהם סדר ממשי, לכן התחושה הכללית שנוצרת היא בלבול.