והיכן אכתוב לאחותי ?

והיכן אכתוב לאחותי ?

אחותי האהובה, חציה השני של נשמתי הדוויה, אני יושב לי כאן, בבוקר, עם זכר קברך הטרי, ולבי וראשי ממאנים להאמין. ממאנים להאמין כי לא אראה עוד את חיוכך, כי לא אשמע עוד את קולך, כי לא תשאלי אותי עוד איך, או כיצד, או מתי, או למה, כי לא תעני לי עוד כשאתקשר, ולא תחבקיני כשאבוא, כי לא תעזרי לי כשרע לי, כי לא תלמדי, תגדלי, תפרחי ותתפתחי. כי לא תשני עוד בסלון מול הטלוויזיה, ולא תדפקי על דלת ביתי, סתם כך, ביום סגריר, לא תשתי בכוסות החדשות שקנית, ולא תשני על המצעים החדשים שבחדרך. לא תגידי לי שאת שונאת צימוקים, או שאין לך מה ללבוש, או שהחדר מבולגן, או שסתם, מעונן. כי את אינך, ובלכתך לקחת עמך את הטוב, והשמח והקל והקשה שבלהיות אחיך. אין לי את המילים והכוחות לומר לך שלום – ולא להתראות. אין לי את העוז לסובב כך את גבי אל קברך הרך. אל האדמה בה את שוכבת, אל השיש הקר המונח עליך, אל הקור הנוראי ממנו גם אני איני יכול להוציאך. נוחי בשלום על משכבך, מלאך קטן שלי, אהובת נפשי, חציי השני, תקוותי וגאוותי. נוחי בשלום ושמרי עימי על אהוביי.
 
כמה קשות יכולות להיות המילים הרכות

- ועוד כאשר נדמה לך שאתה גם מצליח לנחש באיזה מוות מדובר, תיכף עוד תגיד לעזרא שבאמת מדובר באותו אירוע שהוא הזכיר פה את השם המפורש שלו, בעניין אחר, רק לפני יומיים. אל דאגה. הכל יישאר חסוי. פשוט לא יאומן. הכאב רק גובר מזה כפליים. הייה חזק בהמשך הדרך. כי אין דרך אחרת.
 

מיכל@בר

New member
אח יקר וכואב...

החסר הזה שמתבטא בכל דבר, חוסר היכולת להאמין ולקלוט שאכן... הדברים הכל כך יומיומיים שהיו חלק מחיים שזרמו, כך או כך, ופתאום נגדעים ומותירים אחריהם את אותה תמיהה. את אותה כמיהה.. הריק (RIK) הזה שמורגש בעוצמות שכאלה. ואתה, אח יקר, כותב את עצמך, את החצי השני שלך, ומשפט אחד שקוראת פעמיים ושלוש: "כי את אינך, ובלכתך לקחת עמך את הטוב, והשמח והקל והקשה שבלהיות אחיך", ולא פסחת גם על הקשה, כי כך מתנהלים חיים שלמים, עם הכל... ומנסה לקלוט מתוך הדברים אם נטע היתה אחותך הקטנה או הגדולה, וכך או כך, הקשר הזה ביניכם, והקירבה, עושה לי להרגיש שהיא פעם יותר מבוגרת ופעם יותר צעירה.. משתתפת איתך בכאב הנוראי הזה. מבינה כל כך את חוסר היכולת לומר שלום..
 
ואני, הלא את הסיפור הזה אני מכיר...

ובאמת, כך, בסיפור הזה כבר הייתי. ואולי היה זה סיפור אחר. כי חי נפשי, אם באותו הסיפור מדובר, ובאותה הדרך יש ללכת שנית, (והלא קיצורי דרך אין...) אזי עננים כבדים נראים באופק, וימים גשומים לפנינו, ומפלי זכרונות, ויממות עצובות (ובתחילה יצאו עצבניות, ונמחקו, אם כי מן הסתם גם כאלו יהיו) וסופה של הדרך מי ישורנו. ולתוהים, אם גם בינם לבין עצמם, שמי טל פרנקל. אחותי, נטע פרנקל, נפטרה רק לפני כחודש (ולמעשה, מחר יום השלושים) וכל כולה ילדה בת 23. והדרך ? אותה אני מכיר כבר חמש שנים, שכן לפני חמש שנים, ולמעשה באותו היום בו נפטרה אחותי, נפטר אבי.
 
מדינה קטנה - ניחוש גדול ../images/Emo123.gif

ואכן, לא היה קשה לנחש שמדובר באותה נטע ובאותם ניצנים. ואם תרצה לחשוף את הסיפור למען המשתתפים כאן - אז הלינקים יצורפו. אם לא - אז לא. ואיזה מין צירוף מקרים אכזרי זה, אבא ובת באותו יום ממש. מצד שני - יש בזה גם יתרון מסויים: יום עצוב אחד פחות בשנה. גם זו דרך.
 
למעלה