והילד הזה הוא...אני.
הטיפה הזו שטיפטפה. ממש ממש כרגע..כן...ונחתה לה בנונשלנטיות מוחלטת על הדף של הסידור. כשאבא שלו מתפלל אבל הוא די בעולם משל עצמו כעת. מתבונן סביב על כל המשפחה. מעריך. נוצר רגעים מוחלטים. שמיימיים כאלו...שלמים. היא, היא שנותנת בסוף את הרגשת האותנטיות. טיפה של יין ספוגה בדף לבן ועושה כבר חשק שיגיע ערב חג הבא ...לראות אותה. את הסימן שישאר ממנה. את הזכרון שהיא יוצרת ממש במאיות השניה שהיא נופלת. אותנטיות. ולפני שלשה ימים נסע באוטובוס. מאזין לשירים במיני דיסק חושב על מספר הפעמים שפגש אותה בחייו. אירועים משפחתיים. הופעות ומשחקי כדורסל בעבודה. תמיד עם סיגריה. תמיד עם חיוך. כעת מובאת למנוחת עולמים. והשמש, אלוהים השמש שוקעת כעת. כל כך יפה כתמיד. אותם צבעים. אותה שלמות. אותה שלווה שמושרית על העולם ברגעים האלה. ומתוך ספק כלשהו...הוא תוהה איך יכול להיות שיש כרגע הלוויה והשמש ממשיכה בשלה. לא עוצרת. לא יפה פחות?? איך יכול להיות שהעולם לא מרכין ראש אל מול עצב? והצער מחלחל בו. והוא מוחה דמעה ועוד אחת אבל מהר מאוד הדמעות משתלטות עליו והוא נכנע להן. ממושב סמוך מציצה אליו חיילת. חמודה כזו. תוהה מה פשר הגבר שיושב ככה ללא משקפי שמש וללא בושה הוא...בוכה. אבל שפתותיהם נעות וקולם לא נשמע לו והוא בשלו. מייחל ולו לרגע אחד להיעלם מפה. ולנחות חזרה עם מעט יותר הסברים. מעט יותר תובנה שתקל עליו את קבלת הדברים כמו שהם. והשמש לא עוצרת. היא ממשיכה בשלה. כתמיד. לא. הזמן לא עצר מעולם מלכת. לא עבורו ולא עבור אף אחד!! זהו העצב הפרטי שלו. שום מילים לא יעזרו פה. רק מעט זמן כי עצב, ממש כמו אושר, הוא מצב שחייב להיות זמני. פשוט חייב. את זה הוא יודע. אחרת אי אפשר לחיות. ואכן...הוא יירד מהאוטובוס. הוא יפסע כמה פסיעות בשביל אפור וגינה ירוקה והיא תיפול, תחליק לזרועותיו. נשיקותיה וחום גופה יחממו את ליבו. יומיים אחר כך הוא יקנה שוקולדים. בובת ברבי ועוד מתנה קטנה וילך אל בחירת ליבו הקטנה יותר. היא תצחקק כשיגיע. תתחבא ואז תתנפל עליו. תשיר לו שיר לראש השנה מבלי שיבקש. תיתן לו נשיקה על הלחי. תמשוך לו בקצה של החולצה והוא ירים אותה אל על כרקדנית בלט יפה כל כך. היא תאמר את מה שהיא אומרת בכל כך הרבה כנות. תעשה אותו מאושר ותמלא אותו לשנה החדשה. והוא יחשוב ומחשבותיו ורגשותיו ימלאו את ליבו... ואולי אילו הן מחשבות של ילד. אולי של אדם שמחליט להיות שלם עם ההחלטות שלו. אבל מה שבטוח...החיים ימשיכו בקצב שלהם. קצב שהוא חלק מריקוד מזהיר..לעיתים יותר ולעיתים פחות. יהו עוד לוויות. יהיו עוד יותר שמחות. מעולם לא הבטיחו לנו גן של ציבעוניים. מעולם לא נתבשרנו על שביל של אבנים. רק שילוב. גן של צבעוניים עם אבנים מסותתות פחות או יותר באמצע. שזורות או מפוזרות. אבל אכן. קיימות. אולי אילו הן מחשבות של ילד שלא מקבל את העצב כמובן מאליו ותוהה לגביו אבל הרי ש...הילד הזה הוא אני. אני הוא. אניהו... עידן. שלם יותר. "ורק אחד אמר ילד, ילד עוד תוריד את הירח בשבילה"
הטיפה הזו שטיפטפה. ממש ממש כרגע..כן...ונחתה לה בנונשלנטיות מוחלטת על הדף של הסידור. כשאבא שלו מתפלל אבל הוא די בעולם משל עצמו כעת. מתבונן סביב על כל המשפחה. מעריך. נוצר רגעים מוחלטים. שמיימיים כאלו...שלמים. היא, היא שנותנת בסוף את הרגשת האותנטיות. טיפה של יין ספוגה בדף לבן ועושה כבר חשק שיגיע ערב חג הבא ...לראות אותה. את הסימן שישאר ממנה. את הזכרון שהיא יוצרת ממש במאיות השניה שהיא נופלת. אותנטיות. ולפני שלשה ימים נסע באוטובוס. מאזין לשירים במיני דיסק חושב על מספר הפעמים שפגש אותה בחייו. אירועים משפחתיים. הופעות ומשחקי כדורסל בעבודה. תמיד עם סיגריה. תמיד עם חיוך. כעת מובאת למנוחת עולמים. והשמש, אלוהים השמש שוקעת כעת. כל כך יפה כתמיד. אותם צבעים. אותה שלמות. אותה שלווה שמושרית על העולם ברגעים האלה. ומתוך ספק כלשהו...הוא תוהה איך יכול להיות שיש כרגע הלוויה והשמש ממשיכה בשלה. לא עוצרת. לא יפה פחות?? איך יכול להיות שהעולם לא מרכין ראש אל מול עצב? והצער מחלחל בו. והוא מוחה דמעה ועוד אחת אבל מהר מאוד הדמעות משתלטות עליו והוא נכנע להן. ממושב סמוך מציצה אליו חיילת. חמודה כזו. תוהה מה פשר הגבר שיושב ככה ללא משקפי שמש וללא בושה הוא...בוכה. אבל שפתותיהם נעות וקולם לא נשמע לו והוא בשלו. מייחל ולו לרגע אחד להיעלם מפה. ולנחות חזרה עם מעט יותר הסברים. מעט יותר תובנה שתקל עליו את קבלת הדברים כמו שהם. והשמש לא עוצרת. היא ממשיכה בשלה. כתמיד. לא. הזמן לא עצר מעולם מלכת. לא עבורו ולא עבור אף אחד!! זהו העצב הפרטי שלו. שום מילים לא יעזרו פה. רק מעט זמן כי עצב, ממש כמו אושר, הוא מצב שחייב להיות זמני. פשוט חייב. את זה הוא יודע. אחרת אי אפשר לחיות. ואכן...הוא יירד מהאוטובוס. הוא יפסע כמה פסיעות בשביל אפור וגינה ירוקה והיא תיפול, תחליק לזרועותיו. נשיקותיה וחום גופה יחממו את ליבו. יומיים אחר כך הוא יקנה שוקולדים. בובת ברבי ועוד מתנה קטנה וילך אל בחירת ליבו הקטנה יותר. היא תצחקק כשיגיע. תתחבא ואז תתנפל עליו. תשיר לו שיר לראש השנה מבלי שיבקש. תיתן לו נשיקה על הלחי. תמשוך לו בקצה של החולצה והוא ירים אותה אל על כרקדנית בלט יפה כל כך. היא תאמר את מה שהיא אומרת בכל כך הרבה כנות. תעשה אותו מאושר ותמלא אותו לשנה החדשה. והוא יחשוב ומחשבותיו ורגשותיו ימלאו את ליבו... ואולי אילו הן מחשבות של ילד. אולי של אדם שמחליט להיות שלם עם ההחלטות שלו. אבל מה שבטוח...החיים ימשיכו בקצב שלהם. קצב שהוא חלק מריקוד מזהיר..לעיתים יותר ולעיתים פחות. יהו עוד לוויות. יהיו עוד יותר שמחות. מעולם לא הבטיחו לנו גן של ציבעוניים. מעולם לא נתבשרנו על שביל של אבנים. רק שילוב. גן של צבעוניים עם אבנים מסותתות פחות או יותר באמצע. שזורות או מפוזרות. אבל אכן. קיימות. אולי אילו הן מחשבות של ילד שלא מקבל את העצב כמובן מאליו ותוהה לגביו אבל הרי ש...הילד הזה הוא אני. אני הוא. אניהו... עידן. שלם יותר. "ורק אחד אמר ילד, ילד עוד תוריד את הירח בשבילה"
