וולדמורט לשלטון
New member
והנה החלק הראשון של מה שהקראתי בסדנה
דור שנא לולאות. ברגע שמישהו נכנס ללולאה, אי אפשר לצאת ממנה. למשל, לולאת מציאת עבודה: אם אין לך ניסיון, לא יקבלו אותך לעבודה. אם לא תתקבל לעבודה, לא תצבור ניסיון.
דור הרהר בכך כשפתח את דלת ביתו ונכנס פנימה. הוא עדיין הזיע מההליכה בחום ומהאופן הפתאומי שבו מכונית כמעט דרסה אותו כשחצה את הכביש מבלי להסתכל לצדדים. נביחות רמות נשמעו מהחדר הסמוך ואז אל הסלון הגיחה הפינצ'רית הקטנה שלו. היא קפצה עליו וכשכשה בזנבה.
דור ליטף את ראשה. הוא הוריד את תיק הגב שסחב איתו לראיון העבודה והניח בזהירות על הרצפה כדי לא לפגוע במחשב. ואז הוא ראה בפינה גוש קקי חום בהיר.
"אוה, שניצל! נו, באמת!"
הפינצ'רית המשיכה לכשכש בזנבה בהתלהבות, הלשון הארוכה שלה משתלשלת למטה.
דור נאנח והוריד את החולצה המכופתרת שלבש, זרק אותה על הכיסא והלך למלא מים בתוך דלי כדי לנקות את הלכלוך.
"מה אכלת, תגידי לי? מה אכלת? דודה מיכל האכילה אותך בבוקר? עשתה לך קלקול קיבה? דודה רעה. כן? דודה רעה." דור מלמל לעצמו בעודו מנקה את הצואה של הכלבה שלו.
כשכבר כמעט סיים פתאום הוא שמע את הטלפון הנייד שלו מצלצל. דור זרק את הכפפות באחת, נטש את המטלית ואת הדלי וטס לעבר הטלפון. זה היה איזשהו מספר לא מזוהה. שניצל נבחה ודור גרר אותה לעבר המחסן וסגר את הדלת כדי שלא ישמעו אותה. הוא לקח נשימה עמוקה.
"הלו?"
"שלום, מדברת נירה מחברת סמארט-פריזר. ראיתי ששלחת אלינו את קורות החיים שלך ואני מעוניינת לשאול אותך כמה שאלות. זה זמן נוח לדבר?"
שניצל נבחה ממש חזק ודור קיווה שלא שומעים אותה בצד השני. "כן. כמובן."
"מצוין. אז כמו שאמרתי. אני נירה מחברת סמארט-פריזר. במקרה יצא לך לשמוע עלינו?"
"אה – לא." דור הרגיש שהוא מתחיל להזיע.
"טוב. אז בוא אני קצת אספר לך עלינו. אנחנו חברה שנוסדה לפני שנה וחצי, החברה מתעסקת במקררים חכמים..."
דור התנתק. הוא שם את השיחה על רמקול כדי שהקלטת השיחה תהיה טובה יותר וחזר להתעסק בקקי של הכלבה.
"... האם זה תפקיד שיכול לעניין אותך?"
"כן." דור ענה אוטומטית, ובאותו הרגע חשב שאולי הוא צריך להשמע קצת פחות נלהב.
"בסדר גמור. אז בוא אני אשאל אותך כמה שאלות. סיימת את התואר שלך בהנדסת תכנה?"
"כן. לפני חודש."
"באיזה ממוצע?"
"שבעים ותשע."
"בסדר. ואני רואה שאין לך ניסיון תעסוקתי."
"נכון."
הייתה שתיקה של כמה שניות ואז נירה אמרה. "טוב. תשמע, דור. האמת שכרגע אין לי משרות להציע לך כי אין לך ממוצע שמונים ואין לך ניסיון תעסוקתי. אבל קורות החיים שלך נשמרים אצלנו במאגר ובמידה וייפתחו משרות שתואמות את כישוריך, ניצור עמך קשר. בסדר?"
דור נאנח. "טוב."
השיחה נותקה. דור השליך בכעס את הטלפון שלו על הספה, שעשה עליה קפיצה אחת ואת השניה החליט לבצע על הרצפה. מגן המסך התפרק והסוללה יצאה ממקומה.
דור צקצק כמה פעמים, הקים את עצמו על רגליו והלך לפתוח לשניצל את הדלת. היא פרצה החוצה בשמחה ומיהרה לרחרח את הקקי של עצמה. כשלא מצאה שם משהו מעניין, עברה לרחרח את הסוללה.
דור חיבר את הטלפון בחזרה וברגע שהדליק אותו, הוא צלצל. הפעם זאת הייתה אמא שלו.
"איך היה?" היא שאלה. "בבקשה תגיד לי שהיה טוב. אחרת אבא שלך יקבל התקף לב."
דור בלע רוק. "היה... בסדר."
"כן?" אמו נשמעה מלאת תקווה. "שאלו אותך משהו שידעת?"
דור נזכר בתשובות המגומגמות שענה. "כן."
"יופי. יופי! אז מתי יחזירו לך תשובה?"
הוא נאנח. "אני לא יודע. טוב, אמא, שניצל חרבנה על הרצפה ואני צריך לנקות. אז נדבר."
"טוב, מותק שלי. אני ממש שמחה."
הוא סיים לנקות את הקקי, התיישב על הספה בסלון ובהה בקיר. הספה הייתה קרועה קצת בצדדים אבל המראה שלה תאם את הצבע המתקלף על הקיר ואת הסדק בשיש במטבח. שניצל קפצה על הספה ונשכבה לידו. כל הספה הייתה מלאה בשיערות חומות קטנות וכשמדי פעם הגיעו אליו חברים הם תמיד העדיפו לעמוד או לשבת על השולחן בסלון.
הבטן שלו קרקרה אבל לא היה לו כוח לקום ולהכין משהו לאכול. מחשבותיו נדדו לעבר הראיון שהיה לו לפני שעה וחצי. ואז הוא החליט שבעצם להכין אוכל זה רעיון טוב כי הוא לא היה מסוגל להתרכז בראיון ולחשוב.
ברגע שהוציא את העוף מתוך המקרר, הטלפון שלו שוב צלצל. בטח אמא, ששכחה לשאול באיזו שפת תכנות שאלו את השאלות.
אבל זאת לא הייתה אמא, אלא מספר לא מזוהה נוסף. הפעם הוא הדליק את הרמקול מבלי להמתין.
"הלו?"
"שלום. מדברת יסמין מחברת הנ"ד. ראיתי ששלחת אלינו את קורות החיים שלך ואני מעוניינת לשאול אותך כמה שאלות. זה זמן נוח לדבר?"
השיחה התנהלה במתכונת הרגילה: היא סיפרה על כך שהחברה מתעסקת בבניית מכשירים לביצוע משימות בטחוניות, דור דלקם את הרוטינה שלו של "סיימתי ללמוד ואיזה פרויקטים עשיתי במהלך הלימודים." המתכונת הרגילה נקטעה ברגע שיסמין שאלה:
"בסדר גמור. אז אשמח לקבוע איתך ראיון כדי להתרשם ממך קצת יותר. אתה מעוניין?"
דור הרגיש פרפרי התרגשות בכל פעם שהוא שמע את צמד המילים "לקבוע ראיון" והפעם לא הייתה שונה. "כן, כמובן."
"מתי נוח לך?"
דור משך בכתפיו. "אני פנוי."
"מצוין. אז... אה... איפה אתה גר?"
"בחיפה."
"מעולה. אנחנו גם נמצאים במת"מ, בחיפה. יהיה לך ממש קל להגיע אלינו. אז אתה יכול אולי להגיע היום?"
לבו שקע. "היום?"
"היום אי אפשר?"
"אפשר! בטח שאפשר."
"מעולה. אז היום בחמש? מתאים?"
"כן." לבו דפק במהירות לא נורמלית. "אני צר-צריך אולי ל-להתכונן או לח-ח-חזור על משהו?"
"לא, לא. אין צורך לחזור על כלום. אנחנו רק ננהל שיחה קצרה. אני אשלח לך למייל את כל הפרטים עוד כמה דקות. אז שיהיה יום מצוין."
דור החזיק את הטלפון בידו זמן רב אחרי שהשיחה נותקה. תקווה חדשה נולדה בלבו. אולי הנ"ד יחשבו שהוא מספיק טוב בשביל לעבוד שם? פתאום הוא התמלא במרץ: הראיון מהבוקר כבר נשכח והוא ניגש למלאכלת טיגון השניצלים בשמחה. כל שניצל כאילו חייך לעברו ואמר לו "היום זה היום שלך. היום המזל שלך ישתנה לטובה."
אחרי ארוחת הצהריים, דור התרגש עוד שלוש שעות, ביקר את השירותים ארבע פעמים ובארבע יצא מהבית. לפי ההוראות שיסמין שלחה לו הוא היה צריך להכנס לתוך הבניין של מזרחי טפחות, לעלות לקומה השמינית ושם לצלצל אליה כדי שתפתח לו את הדלת. האצבע שלו רעדה בזמן שזימן את המעלית. יחד איתו נכנסה עוד אישה אחת ולחצה על "2". דור עבר על כל הלחצנים והופתע לגלות שהמספר הכי גדול היה שש. הוא בהה בלוח בבלבול רציני.
"אה – כן. אני צריך להגיע לקומה שמונה."
האישה הרימה גבה. "קומה שש זאת הקומה הכי עליונה. איזו חברה אתה צריך?"
"הנ"ד."
קמט הופיע בין גבותיה והיא משכה בכתפיה. "אני לא שמעתי עליה. מצטערת."
באותו הרגע דור הרגיש מטומטם. הוא תמיד קורא על החברות שאליהן הוא הולך להתראיין ועכשיו בגלל ההתרעה המוקדמת ובגלל ההתרגשות הוא שכח לעשות זאת. הוא הולך להיכשל רק בגלל שלא ידע פרט טריוויאלי כלשהו.
"אולי התבלבלת בקומה?"
דור הנהן. כן. הוא כנראה התבלבל. הוא שלף את הטלפון שלו מתוך כיס מכנסיו ונכנס לדואר כדי לראות אם טעה. בינתיים הם הגיעו לקומה השישית והמעלית נעצרה. האישה יצאה ודור יצא בעקבותיה. הוא מצא את עצמו בתוך מסדרון קטן עם שטיח כהה. מולו היה שלט שהצביע ימינה ועליו היה רשום שם של חברה שאותה הוא לא הכיר אבל היה שם עוד שלט שהצביע שמאלה. ועליו – איזו הפתעה נעימה! – היה כתוב "הנ"ד". דור נשם לרווחה ופנה שמאלה. איך האישה הזאת לא ידעה שהחברה קיימת אם ממש ביציאה מהמעלית היה שלט עם השם שלה עליו? אולי היא שונאת מתראיינים צעירים? כן, יש כאלה מתנשאים.
המסדרון שהוביל שמאלה התעקל ואחריו הוא נמשך. לא היו תמונות על הקירות. דור עשה עוד פניה וגילה שהמסדרון ממשיך. כעבור חמש דקות של הליכה הוא כבר הפך להיות מעוצבן ושוב שלף את הטלפון כדי להתקשר ליסמין ולשאול האם הוא בדרך הנכונה כשאז הוא עשה עוד פניה וגילה דלת. מעל הדלת היה שלט ועליו שם החברה. דור צלצל בפעמון וכעבור חצי דקה של המתנה הדלת נפתחה ובפתח עמדה בחורה צעירה, בעלת עור שחום, שיער שחור מתולתל ועיניים שחורות עם ריסים שחורים ארוכים. היו לה פנים בצורת לב ושפתיים מלאות ויפות.
"בוא, תכנס." היא אמרה והוא הלך אחריה.
דור שנא לולאות. ברגע שמישהו נכנס ללולאה, אי אפשר לצאת ממנה. למשל, לולאת מציאת עבודה: אם אין לך ניסיון, לא יקבלו אותך לעבודה. אם לא תתקבל לעבודה, לא תצבור ניסיון.
דור הרהר בכך כשפתח את דלת ביתו ונכנס פנימה. הוא עדיין הזיע מההליכה בחום ומהאופן הפתאומי שבו מכונית כמעט דרסה אותו כשחצה את הכביש מבלי להסתכל לצדדים. נביחות רמות נשמעו מהחדר הסמוך ואז אל הסלון הגיחה הפינצ'רית הקטנה שלו. היא קפצה עליו וכשכשה בזנבה.
דור ליטף את ראשה. הוא הוריד את תיק הגב שסחב איתו לראיון העבודה והניח בזהירות על הרצפה כדי לא לפגוע במחשב. ואז הוא ראה בפינה גוש קקי חום בהיר.
"אוה, שניצל! נו, באמת!"
הפינצ'רית המשיכה לכשכש בזנבה בהתלהבות, הלשון הארוכה שלה משתלשלת למטה.
דור נאנח והוריד את החולצה המכופתרת שלבש, זרק אותה על הכיסא והלך למלא מים בתוך דלי כדי לנקות את הלכלוך.
"מה אכלת, תגידי לי? מה אכלת? דודה מיכל האכילה אותך בבוקר? עשתה לך קלקול קיבה? דודה רעה. כן? דודה רעה." דור מלמל לעצמו בעודו מנקה את הצואה של הכלבה שלו.
כשכבר כמעט סיים פתאום הוא שמע את הטלפון הנייד שלו מצלצל. דור זרק את הכפפות באחת, נטש את המטלית ואת הדלי וטס לעבר הטלפון. זה היה איזשהו מספר לא מזוהה. שניצל נבחה ודור גרר אותה לעבר המחסן וסגר את הדלת כדי שלא ישמעו אותה. הוא לקח נשימה עמוקה.
"הלו?"
"שלום, מדברת נירה מחברת סמארט-פריזר. ראיתי ששלחת אלינו את קורות החיים שלך ואני מעוניינת לשאול אותך כמה שאלות. זה זמן נוח לדבר?"
שניצל נבחה ממש חזק ודור קיווה שלא שומעים אותה בצד השני. "כן. כמובן."
"מצוין. אז כמו שאמרתי. אני נירה מחברת סמארט-פריזר. במקרה יצא לך לשמוע עלינו?"
"אה – לא." דור הרגיש שהוא מתחיל להזיע.
"טוב. אז בוא אני קצת אספר לך עלינו. אנחנו חברה שנוסדה לפני שנה וחצי, החברה מתעסקת במקררים חכמים..."
דור התנתק. הוא שם את השיחה על רמקול כדי שהקלטת השיחה תהיה טובה יותר וחזר להתעסק בקקי של הכלבה.
"... האם זה תפקיד שיכול לעניין אותך?"
"כן." דור ענה אוטומטית, ובאותו הרגע חשב שאולי הוא צריך להשמע קצת פחות נלהב.
"בסדר גמור. אז בוא אני אשאל אותך כמה שאלות. סיימת את התואר שלך בהנדסת תכנה?"
"כן. לפני חודש."
"באיזה ממוצע?"
"שבעים ותשע."
"בסדר. ואני רואה שאין לך ניסיון תעסוקתי."
"נכון."
הייתה שתיקה של כמה שניות ואז נירה אמרה. "טוב. תשמע, דור. האמת שכרגע אין לי משרות להציע לך כי אין לך ממוצע שמונים ואין לך ניסיון תעסוקתי. אבל קורות החיים שלך נשמרים אצלנו במאגר ובמידה וייפתחו משרות שתואמות את כישוריך, ניצור עמך קשר. בסדר?"
דור נאנח. "טוב."
השיחה נותקה. דור השליך בכעס את הטלפון שלו על הספה, שעשה עליה קפיצה אחת ואת השניה החליט לבצע על הרצפה. מגן המסך התפרק והסוללה יצאה ממקומה.
דור צקצק כמה פעמים, הקים את עצמו על רגליו והלך לפתוח לשניצל את הדלת. היא פרצה החוצה בשמחה ומיהרה לרחרח את הקקי של עצמה. כשלא מצאה שם משהו מעניין, עברה לרחרח את הסוללה.
דור חיבר את הטלפון בחזרה וברגע שהדליק אותו, הוא צלצל. הפעם זאת הייתה אמא שלו.
"איך היה?" היא שאלה. "בבקשה תגיד לי שהיה טוב. אחרת אבא שלך יקבל התקף לב."
דור בלע רוק. "היה... בסדר."
"כן?" אמו נשמעה מלאת תקווה. "שאלו אותך משהו שידעת?"
דור נזכר בתשובות המגומגמות שענה. "כן."
"יופי. יופי! אז מתי יחזירו לך תשובה?"
הוא נאנח. "אני לא יודע. טוב, אמא, שניצל חרבנה על הרצפה ואני צריך לנקות. אז נדבר."
"טוב, מותק שלי. אני ממש שמחה."
הוא סיים לנקות את הקקי, התיישב על הספה בסלון ובהה בקיר. הספה הייתה קרועה קצת בצדדים אבל המראה שלה תאם את הצבע המתקלף על הקיר ואת הסדק בשיש במטבח. שניצל קפצה על הספה ונשכבה לידו. כל הספה הייתה מלאה בשיערות חומות קטנות וכשמדי פעם הגיעו אליו חברים הם תמיד העדיפו לעמוד או לשבת על השולחן בסלון.
הבטן שלו קרקרה אבל לא היה לו כוח לקום ולהכין משהו לאכול. מחשבותיו נדדו לעבר הראיון שהיה לו לפני שעה וחצי. ואז הוא החליט שבעצם להכין אוכל זה רעיון טוב כי הוא לא היה מסוגל להתרכז בראיון ולחשוב.
ברגע שהוציא את העוף מתוך המקרר, הטלפון שלו שוב צלצל. בטח אמא, ששכחה לשאול באיזו שפת תכנות שאלו את השאלות.
אבל זאת לא הייתה אמא, אלא מספר לא מזוהה נוסף. הפעם הוא הדליק את הרמקול מבלי להמתין.
"הלו?"
"שלום. מדברת יסמין מחברת הנ"ד. ראיתי ששלחת אלינו את קורות החיים שלך ואני מעוניינת לשאול אותך כמה שאלות. זה זמן נוח לדבר?"
השיחה התנהלה במתכונת הרגילה: היא סיפרה על כך שהחברה מתעסקת בבניית מכשירים לביצוע משימות בטחוניות, דור דלקם את הרוטינה שלו של "סיימתי ללמוד ואיזה פרויקטים עשיתי במהלך הלימודים." המתכונת הרגילה נקטעה ברגע שיסמין שאלה:
"בסדר גמור. אז אשמח לקבוע איתך ראיון כדי להתרשם ממך קצת יותר. אתה מעוניין?"
דור הרגיש פרפרי התרגשות בכל פעם שהוא שמע את צמד המילים "לקבוע ראיון" והפעם לא הייתה שונה. "כן, כמובן."
"מתי נוח לך?"
דור משך בכתפיו. "אני פנוי."
"מצוין. אז... אה... איפה אתה גר?"
"בחיפה."
"מעולה. אנחנו גם נמצאים במת"מ, בחיפה. יהיה לך ממש קל להגיע אלינו. אז אתה יכול אולי להגיע היום?"
לבו שקע. "היום?"
"היום אי אפשר?"
"אפשר! בטח שאפשר."
"מעולה. אז היום בחמש? מתאים?"
"כן." לבו דפק במהירות לא נורמלית. "אני צר-צריך אולי ל-להתכונן או לח-ח-חזור על משהו?"
"לא, לא. אין צורך לחזור על כלום. אנחנו רק ננהל שיחה קצרה. אני אשלח לך למייל את כל הפרטים עוד כמה דקות. אז שיהיה יום מצוין."
דור החזיק את הטלפון בידו זמן רב אחרי שהשיחה נותקה. תקווה חדשה נולדה בלבו. אולי הנ"ד יחשבו שהוא מספיק טוב בשביל לעבוד שם? פתאום הוא התמלא במרץ: הראיון מהבוקר כבר נשכח והוא ניגש למלאכלת טיגון השניצלים בשמחה. כל שניצל כאילו חייך לעברו ואמר לו "היום זה היום שלך. היום המזל שלך ישתנה לטובה."
אחרי ארוחת הצהריים, דור התרגש עוד שלוש שעות, ביקר את השירותים ארבע פעמים ובארבע יצא מהבית. לפי ההוראות שיסמין שלחה לו הוא היה צריך להכנס לתוך הבניין של מזרחי טפחות, לעלות לקומה השמינית ושם לצלצל אליה כדי שתפתח לו את הדלת. האצבע שלו רעדה בזמן שזימן את המעלית. יחד איתו נכנסה עוד אישה אחת ולחצה על "2". דור עבר על כל הלחצנים והופתע לגלות שהמספר הכי גדול היה שש. הוא בהה בלוח בבלבול רציני.
"אה – כן. אני צריך להגיע לקומה שמונה."
האישה הרימה גבה. "קומה שש זאת הקומה הכי עליונה. איזו חברה אתה צריך?"
"הנ"ד."
קמט הופיע בין גבותיה והיא משכה בכתפיה. "אני לא שמעתי עליה. מצטערת."
באותו הרגע דור הרגיש מטומטם. הוא תמיד קורא על החברות שאליהן הוא הולך להתראיין ועכשיו בגלל ההתרעה המוקדמת ובגלל ההתרגשות הוא שכח לעשות זאת. הוא הולך להיכשל רק בגלל שלא ידע פרט טריוויאלי כלשהו.
"אולי התבלבלת בקומה?"
דור הנהן. כן. הוא כנראה התבלבל. הוא שלף את הטלפון שלו מתוך כיס מכנסיו ונכנס לדואר כדי לראות אם טעה. בינתיים הם הגיעו לקומה השישית והמעלית נעצרה. האישה יצאה ודור יצא בעקבותיה. הוא מצא את עצמו בתוך מסדרון קטן עם שטיח כהה. מולו היה שלט שהצביע ימינה ועליו היה רשום שם של חברה שאותה הוא לא הכיר אבל היה שם עוד שלט שהצביע שמאלה. ועליו – איזו הפתעה נעימה! – היה כתוב "הנ"ד". דור נשם לרווחה ופנה שמאלה. איך האישה הזאת לא ידעה שהחברה קיימת אם ממש ביציאה מהמעלית היה שלט עם השם שלה עליו? אולי היא שונאת מתראיינים צעירים? כן, יש כאלה מתנשאים.
המסדרון שהוביל שמאלה התעקל ואחריו הוא נמשך. לא היו תמונות על הקירות. דור עשה עוד פניה וגילה שהמסדרון ממשיך. כעבור חמש דקות של הליכה הוא כבר הפך להיות מעוצבן ושוב שלף את הטלפון כדי להתקשר ליסמין ולשאול האם הוא בדרך הנכונה כשאז הוא עשה עוד פניה וגילה דלת. מעל הדלת היה שלט ועליו שם החברה. דור צלצל בפעמון וכעבור חצי דקה של המתנה הדלת נפתחה ובפתח עמדה בחורה צעירה, בעלת עור שחום, שיער שחור מתולתל ועיניים שחורות עם ריסים שחורים ארוכים. היו לה פנים בצורת לב ושפתיים מלאות ויפות.
"בוא, תכנס." היא אמרה והוא הלך אחריה.
